הנשיא טראמפ כמשל: מהו מקור כל הקשיים במערכות היחסים בעולם?

הפוסט הזה כבד מאד, אך הוא מציע דרך אחרת לחיות את החיים ולהקל את מה שכבד לרובנו.

הפוסט הזה הוא חלק מתוך שעור שאני מעבירה בקורס "הכשרת מאמנות" בהנחייתי, והוא לא פחות ממשנה חיים.

נזכרתי בו השבוע לאור העובדה שדונלד טראמפ, נשיא ארה"ב, מסרב לקבל את תוצאות הבחירות ומכחיש את העובדה שמישהו אחר ניצח אותו, דבר שלא הפתיע אותי, כמי שעוקבת אחריו מאז נבחר לנשיא.

טראמפ הוא אדם דורסני. על פי כל הקריטריונים הוא בעל הפרעת אישיות נרקסיסטית, במקרה הטוב (וזה רע לכשעצמו). במקרה הרע הוא גם נושא עמו עוד אי אלו הפרעות אישיות מורכבות.

אין ספק שהוא היה שליח טוב עבור עם ישראל ועבור יהודי ארץ ישראל, ובזכות אהבתו אותם – הוא אפשר להם מתנות רבות ערך, כמו הסכמי שלום עם מדינות ערביות, הכרה בירושלים כעיר הבירה של ישראל ועוד.

מיותר לציין שאישיותו בעייתית מאד, ואין הוא מהווה סמל ודוגמא לשום דבר ערכי.

לפחות, בזכותו, העליתי על הכתב את אחת מהנחות היסוד המהותיות של אלפרד אדלר, ששינתה את חיי ואפשרה לי לבנות מערכות יחסים הדדיות, טובות, אוהבות ומפרגנות, מה שלא הייתי אומרת על עצמי לפני כ-15 שנים.

אני נותנת את המתנה הזו לך, קוראת יקרה.

נתחיל בתרגיל.

השלימי בכתב את המשפט הבא:

אני מרגישה שווה פחות מ... (לעומתם אני מרגישה נחותה).

אני מרגישה שווה יותר מ... (על ידם אני מרגישה עליונות).

על פי אדלר, כאן מתחילות רוב המצוקות של בני האדם, הסבל וכאבי הלב. כל אחד בטוח שיש שווים ממנו ויש שהוא שווה מהם. וזה ההכרח. ברור, לכאורה, שמי שיש לו תואר אקדמי חכם ממני, וברור שמי שיש לו וילה פרטית שווה ממני.

האמנם?

אדלר אומר שלא. לדעתו זוהי השקפת עולם אנכית.

אנך כמו סולם, שראשו מגיע השמימה ותחתיתו איפה שהוא עמוק באדמה.

זהו ציר אנכי, בו כל בני האדם נמצאים על סולם אחד, כל אחד בשלב ובגובה אחר ועל כל שלב יש מקום רק לאחד (והאחד הזה יכול להיות אדם, קהילה, גזע, מין או זוג), יוצא שכל מי שלא בשלב שלי - נמצא גבוה יותר או נמוך יותר ממני.

איך תדעי באיזה גובה את? הכל עניין של השוואה. כדי לדעת כמה את שווה את תסתכלי למעלה ולמטה.

דוגמא פשוטה: ילד חוזר הביתה ואומר "אמא, קיבלתי 9 במבחן". האם שואלת "כמה ילדים קיבלו 10?". זה יעזור לה להחליט אם לשמוח או להתעצב. היא לא יודעת כמה הבן שלה שווה מבלי להשוות לאחרים.

אנשים אלו נקראים באדלריאנית (על פי השיטה האדלריאנית) "אנכיסטים".

כשאנכיסט מסתכל למעלה הוא רואה אנשים שהוא מקנא בהם, מעריץ אותם או שונא אותם. כך או כך, זה עושה לו רע.

כשהוא מסתכל למטה – הוא רואה אנשים שהוא בז להם או מזלזל בהם, וזה עושה לו טוב – על חשבונם.

אנשים אלו מרגישים תמיד רע עם עצמם, כי גם כשהם יותר ממישהו מסוים – הם עדיין פחות ממישהו אחר.

גם כשהם בטופ, הם לא.

בראש של כולנו יש כמה סולמות, וכל אחד בוחר סולם ושואף להגיע למקסימום שלו. אם ילד שני במשפחה מקבל את הרושם שבסולם מסוים הוא לא יוכל להיות גבוה מאחיו – הוא יבחר סולם אחר בו הוא מרכז את מאמציו להגיע לטופ, והוא יהיה, למשל, הילד הכי חינני במשפחה. לפעמים הוא יוצר את הסולם של ה"הכי גרוע" במשפחה. העיקר להיות הכי גבוה בסולם כל שהוא.

יש סולמות שאנחנו בוחרים שלא לטפס בהם בכלל, כדי לחסוך לעצמנו עוגמת נפש של מקום נמוך. למשל: "אני לא מתקרבת לנושא הזה והזה". המסר הוא: "אל תראו שאני נמוך בסולם הזה, אני פשוט לא עליתי עליו בכלל". כך הוא מאבד את ההנאה ואת ההתפתחות בכל תחום שבו אינו מאמין שיצליח להיות יותר מהסובבים אותו.

כשאדם חש קנאה באחר, פירוש הדבר שהוא הציב את עצמו על הסולם שבו מצליח נושא הקנאה, שאם לא כן – לא חשים בקנאה כלל. שהרי מתמטיקאי לא מקנא בספורטאי.

ההשקפה של עולם אנכי הוא "אדם לאדם – מתחרה".

יש שכל הזמן מתאמצים ומטפסים ועולים ומגיעים עוד ועוד גבוה, אבל תמיד חיים בלחץ ובמתח.

ישנם אלו שמאמינים פחות ביכולת שלהם לטפס, ואז הם מורידים את האחרים – דוחפים אותם למטה, על ידי הפגנת זלזול: "מה את מבינה בכספים?", "שוב טעית".

ככל שאדם בטוח פחות בערכו – הא נזקק יותר להביע לעג ובוז על אחרים (כלומר, ביקורת).

דרך נוספת להתמודד עם הנחיתות היא לבחור מלכתחילה בחברתם של הנחותים. אותם אפילו לא צריך להשפיל, ושם האדם שבחר להיות בחברתם תמיד בעל ערך, כמו ילדים שמתחברים לקטנים מהם, או אנשים שנישאים מלכתחילה לכאלה שהם לא מעריכים.

וישנם המיואשים, שמפילים את כישלונותיהם על אחרים, כמו: "בעלי לא מרשה לי לצאת לעבוד", "הבוסית שלי עצרה את ההתקדמות שלי", "ההורים שלי לא עודדו אותי להשקיע בלימודים", או האשמה אמיתית או מדומה "בגלל המשקל שלי, בגלל החרדות שלי, בגלל המחלה שלי" – אלו סימפטומים התנהגותיים או פסיכוסומטיים.

כלומר – מצד אחד האדם מוותר על מקום גבוה יותר, ומצד שני הוא מנסה בכל מחיר לשמור על כבודו ועל השלב בו הוא נמצא בסולם.

דרכי הפעולה של האנכיסטים יכולות להיות מועילות מאד או מזיקות מאד. אדם יכול להיות בתפקיד שתורם מאד לחברה, כמו רופא, נציג ממשלתי או מטפל, ואף להביא תועלת רבה לחברה, אך העניין האמיתי שלו הוא עצמו, היוקרה שלו.אפשר לראות את זה כשכאשר פעילותו אינה מביאה לו את המעמד הרצוי, או את ההכרה החברתית אליה הוא חותר – הוא מאבד עניין בנושא שבו עסק.

המזיקים ביותר הם אלה שדרכי הפעולה שלהם להשגת עליונות הן תוקפניות והרסניות. כאן נמצאים הגזעניים, המשתלטים, המתעללים ועוד.

אדם בעל אינטרס חברתי מובהק ימשיך בפעילותו גם כשאין איש יודע על כך. הוא ילחם למען אותן מטרות.

הדוגמא הכי טובה להוכיח את הדברים היא בדיוק טראמפ.

אישית, אני מכירה אדם שהיה בתפקיד בכיר, שכלל מעמד ציבורי גבוה מאד. הגיע זמנו לפרוש, ומאותו הרגע הוא מטריד עיתונאים ואנשי תקשורת כדי שיראיינו אותו וינכיחו את קיומו.

זה מישהו שכל מה שהוא עשה עבור אחרים – הוא עשה בשביל... עצמו.

איך אנחנו יודעים? כי כשנלקחה ממנו ההילה, המעמד, הכבוד... הוא איבד את המשמעות שבתרומתו לאחרים, ופסק ממנה, או הזיק לאחרים, כדי שיזכרו אותו.

הצד הנחות בדרך כלל ישאף לנקמה באלו שהוא מרגיש שהם מעליו. זה יכול להגיע למצבים קיצוניים של אלימות, אבל לא רק. גם ילד שאמא שלו הביאה תינוק הביתה שעושה אותה מאושרת – יחזור לעשות את צרכיו על הריצפה או בבגדים, כדי שהיא תשמח כשהוא לא יפשל. או בעל שבבית מרגיש נחות מאשתו – יספר בדיחות על חשבונה בנוכחותה כשהם בחברת משפחה או חברים, והיא לא תבין למה הוא מתנהג כך.

אבל הסבל הזה אינו הכרחי.

אדלר אומר שזה לא חייב להיות כך. יש דרך נוספת, הדרך שמאמינה כי כל בני האדם נולדו שווים.

לתפישה הזו של שוויון ערך קוראים בתאוריה של אדלר "השקפת עולם אופקית", כלומר: כולם ניצבים באותו הגובה. לכאורה, פשוט מאד, כל אחד שווה: שווה בערכו לאחרים וגם שווה משהו.

זה לא שכולם אותו הדבר, להיפך: כולם שווים למרות השוני.

אדלר: כולם שווים, כולם נחוצים, כולם בעלי ערך. לכולם יש מקום. ואין אחד ששווה בגרם יותר או פחות, ולא משנה כמה כסף יש לו, כמה תארים הוא עשה ואיך מתפתחים הילדים שלו.

זו גם הסיבה שאף אחד לא יכול להתנשא מעל אחרים.

במישור ההצהרתי – עקרון השוויון ברור לכולם, שהרי בקלפי כולם שמים פתק אחד, ויש לו משקל זהה לכל פתק אחר, גם ראש הממשלה, נשיא המדינה, או האדם העשיר ביותר בעולם. לא יעלה על הדעת שיותר לאחד לשים פתק נוסף, או שהקול של מישהו מסוים יחשב יותר רק בגלל המעמד החברתי שלו.

אבל לא כשמדובר במערכות יחסים חברתיות. שם יש בהחלט השוואה ותחרות.

לו היינו מאמינים שכולנו שווים, לא היינו מזלזלים בעצמנו ולא באחרים. היינו נוהגים בכבוד הדדי אחד בשני, והיינו ללא ריגשי נחיתות.

על פי השקפה זו, כולנו צועדים ביחד, באותו הגובה. לכולנו יש מקום בשפע, לכולנו מטרה משותפת אחת – להתגבר על המכשולים הקיימים בחיינו ולחיות חיים טובים. כולנו באותו הצד, ושיתוף פעולה יעזור לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. כל מעשה הוא תרומה לטובת כולם ואין צורך להשוות אף אחד.

אדם כזה, הנקרא אופקיסט, אין לו בעיות עם אף אחד. הוא לא נגד אף אחד. הוא לא מתחרה באף אחד. זה לא אני או הם. כולם חבריו למסע החיים, וככל שהם חזקים ומיומנים יותר – הם תורמים לכולם לחיות טוב יותר, כך שזה רק לתועלת.

צורת התקשורת האופיינית לו היא עידוד – לחזק את האחרים ולעזור להם לעשות כמיטב יכולתם.

מה שמטריד אותו הן בעיות החיים ולא בעיות עם אנשים: מזג האוויר, פרנסה, עליה או ירידה במשקל.

האנרגיה שלו לא מתבזבזת על מדידת הערך שלו בעיני עצמו ובעיני אחרים. הוא לא מרוכז בעצמו, אלא מרוכז בעניינים שבהם הוא עסוק. הוא לומד ומתקדם בחיים, כדי להגשים את יכולותיו ולתרום יותר, ולא כדי להשיג מישהו. הוא פועל כדי להועיל לאחרים, ולא כדי להרשים מישהו.

אלו הם אנשים שבדרך כלל חיים בנחת ובשלווה, מעניקים לאחרים את ההרגשה הזו והופכים את העולם למקום יותר נעים וטוב.

אדם כזה מרגיש מצוין עם זה שהוא לא מושלם. הוא נינוח לאחרים, בעל ביטחון ואומץ, יודע לעבוד בצוות, משקיע בהגשמת המשימה ובעשייה ולא בשאלה מי עשה מה. הוא מוכן לשגות ומקבל שגיאות וטעויות של אחרים בקלות.

אדם כזה מבין שיש בחירות דמוקרטיות, ויש 50% שהוא ינצח ו-50% שהוא יפסיד, בבחירות. זה לא אומר עליו שום דבר מלבד העובדה שהוא נאלץ לפנות את כסאו.

אפשר לחיות ככה.

אני יכולה להעיד על עצמי שאני קרובה מאד להיות אופקיסטית. עדיין יש מערכות יחסים בהן קשה לי יותר, אך ברוב מערכות היחסים יישרתי קו, ואני רואה כל אחד כבעל ערך כפי שהוא, נזהרת שהמחמאות והפירגונים שאני מקבלת מעשרות אלפי הנשים שעוקבות אחרי לא "יעלו לי לראש", ומתפללת כל יום לזכור שכל ההצלחה שלי וכל מה שיש לי הן מתנות מהקב"ה, ואני רק שליחה.

ואם אני שליחה – אז היום זו אני, מחר זו יכולה להיות את.

ואם אני רק שליחה, זה ממש מצוין שיש עוד הרבה שליחות נוספות, ולכל אחת המתנות שלה, היכולות שלה והשליחות שלה.

ולחשוב שאני, שהייתי אישה כוחנית, שתלטנית ותחרותית, אראה את העולם באופן הזה – אומר שכולם, כן, כולם, יכולים גם.

איתך, ביחד, למען עולם שיוויוני יותר ורגוע יותר.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.