צאו לכם מהמשוואה הזו

גם אתם מאלו שמסתכלים החוצה, אל חבריכם ואל שכניכם ושואלים את עצמם: "איך הוא מצליח בכל מה שהוא עושה?"; "איך היא יודעת כל דבר? בכל תחום שהוא?"; "איך היא שולטת ביד רמה בכל דבר שהיא נוגעת?";

שואלים את עצמם, ולא כדי לתת תשובה, אלא כדי לומר לעצמם: "ואני, בחיים לא מצליח בכלום, לא יוצלח אחד גדול"; "אני למדתי כל החיים, עברתי קורסים בכל תחום שהוא, ולא יודעת כלום"; "אני לא מצליחה אפילו  להפעיל שואב אבק".

אני והוא, אני והיא. אני מולו, אני מולה.

אני לא טוב, כי חברי כן.

אני לא יודע, כי חברי שולט.

אני לא מצליח, כי ידידי ענק.

איך בדיוק אתה קשור אליו? למה אתה חושב, שאם הוא מצליח אז גם אתה אמור להצליח?

ההשוואתיות הזו גדלה אתנו מאז ינקותנו. השאלה היא כמה הורינו החדירו את התכונה הזו לתוך נימי נפשנו.

הורים, החרדים לגורל ילדיהם, דואגים לא פעם לשאול אותם: "וכמה קיבל יוסי במבחן שאתה קיבלת בו 96?".

"100".

"אהה, אז ה-96 שלך זה לא הדובדבן שבקצפת, אה?".

הורים כאלו גם דואגים שכשהם מחלקים במבה או תותים או עדשים, שיהיה לכל ילדיהם אותו דבר בדיוק (ואחר כך הם מתפלאים כשהילדים בודקים למי יש יותר ולמי פחות).

מאז שאנחנו ילדים, אנחנו מצויים בתחרות מול האחר. בבית, בכיתה, ברחוב, בשכונה, בלימודים ובחברה במשפחה ובמרחב העולמי. כל היום נמצאים בתחרות. התחרות היא חלק מהחיים, והיא הולכת ומתגברת עם ההתפתחות הטכנולוגית הקיימת.

הורים יקרים, נכון, התרגלתם, הסתגלתם, אתם כבר שבויים בתוך המשוואה הזו: "אם יש לחברי – למה לא לי?". אבל נסו, נסו להוציא את הראש מהבריכה הזו.

נכון, עדיין טיפות מים יטפו ממנו, מראשכם, אבל תרגישו הרבה יותר טוב.

לא הוגן בעבורכם שאתם משווים את עצמכם לאחרים. אולי נקודת הפתיחה שלהם הייתה אחרת, אולי הם  קיבלו גיבוי על כל דבר שהם עושים, אולי הם נולדו עם טמפרמנט שונה, אולי הם סתם זכו בפייס שלא מגיע להם.

הביטו פנימה, לתוך עצמכם. השוו את עצמכם למה שאתם הייתם אתמול. האם הצלחתם? האם התקדמתם? ואולי הפעם נכשלתם? עם הסתכלות פנימה ולא החוצה, הרגשתכם תהיה הרבה יותר טובה.

אז המשיכו להשוות, כי השוואות מביאות תוצאות ברוכות. אבל השוו רק לעצמכם, כי זה מה שבאמת יבנה את נפשותיכם.