סיפור קצר: דגים ברשת

"משהו קורה לו. אני בטוחה", מאירה נאנחת. נראה כאילו היא מחפשת את  המילים המתאימות שייטיבו להביע את הרגשתה. " קובי השתנה. משהו עובר עליו בתקופה האחרונה", היא אומרת. מתקשה להשלים עם המציאות.

"זה מוזר", דוד מניח אצבע על כוס התה, בודק שהיא לא חמה מדי. "הוא הרי הולך כל בוקר לישיבה. חוזר בערב. דיברתי אפילו עם החברותא שלו, הוא אומר שהוא מגיע כל יום".

"לומד?", שואלת מאירה. "הוא באמת לומד?".

"לא חקרתי אותו יותר מדי. הוא רק אמר שהוא מגיע כל יום".

"לא יודעת", מאירה בולעת רוק וכאב. "קובי השתנה. אני מרגישה את זה. רק לפני כחודש, שהיה חוזר מן הישיבה, היה יושב אתנו כאן. מספר איך עבר עליו היום – ", היא עוצרת רגע, מוחה דמעה סוררת ואז ממשיכה: "טוב, אולי זה משהו שקשור לגיל ההתבגרות".

"הגיוני מאד", דוד נאחז במשפט האחרון, מנסה להיות אופטימי. "אולי באמת זה משהו שקשור לגיל", הוא אומר, לוגם מכוס התה בזהירות. "ההסתגרויות בחדר. מצבי הרוח הירודים משהו. בוודאי יש לזה קשר לגיל. לתקופה".

* * *

שבוע לאחר מכן מתקשר רבי יהודה, מדווח על ירידה בלימוד.

"הרב, הוא מגיע כל יום לישיבה?", שואל דוד. דאגה צובעת את קולו.

"הוא נמצא בישיבה, וגם לומד", נראה שגם ראש הישיבה לא מצליח להגדיר את התופעה במילים. "אבל אתה יודע, אני עוקב אחר הבחורים שלנו, ואני יכול לומר לך שמשהו קרה לקובי בתקופה האחרונה. כדאי לבדוק את העניין".

"ניסיתי לדבר אתו", דוד נשמע מתוסכל. "הוא טוען שהכול פ'סדר. אפילו לא מישיר אלי מבט".

"מצטער, דוד", מסכם ראש הישיבה בכאב. "בינתיים גם לי אין הסבר לתופעה".

דוד מנתק את השיחה. פניו עגומות. הוא לא עיוור. גם לא הסובבים אותו. משהו קרה לקובי שלו. הילד שאת כל חיוו הקדיש למענו. בשביל התורה שלו.

* * *

הצימאון. זה מה שגורם לדוד לקלף את שמיכת הצמר ולגרור את רגליו למטבח. השעה שתיים וחצי אחר חצות. גשם קל שוטף את הרחובות. הוא ניגש לקולר, נזהר שלא להרעיש. רק צעדיו מפרים את הדממה.

"שהכול נהיה בדברו", הוא עוצם עיניים, מכוון להצלחתו של קובי. שה' יאיר את עינו, יורה לו את הדרך.

בצעדים איטיים הוא פונה לכיוון החדר. משהו גורם לו להיעצר.

אור קלוש מסתנן מחדרו של קובי. לרגע הוא רוצה להמשיך, אך הזיכרונות בשריפה שאירעה בבניין ממול מכריחות אותו להיכנס לחדר. רק כדי לכבות את האור. הוא פותח את הדלת באיטיות, מנסה לשמור על השקט.

בום! משהו בתוכו מתפוצץ. הוא מביט בילד שלו. לבו מתכווץ ונמעך.

קובי יושב על המיטה. מבטו ממוקד בדמויות שרצות על המסך.

דוד עומד קפוא על מקומו. לא מסוגל לנוע. כאב מחלחל אליו, מתפשט בכל גופו. חלומותיו חולפים מולו, מתנפצים בזה אחר זה.

"אבא", קובי טורק את המחשב, מבוהל.

"קובי", גבותיו של דוד מתכווצות בכאב. "למה?".

שתיקה חולפת ביניהם, כואבת.

"אני יודע שלא אצליח להיגמל מזה", קובי כן עם עצמו. לא רואה צורך להסוות את האמת. "אני מצטער שנחשפתי לכל זה", הוא מצביע על מחשב הנייד שמונח על ברכיו. "אבל אני מכיר את עצמי היטב. אין סיכוי שאעזוב את הכול".

"זה מחשב העבודה של אמא", דוד נושך את שפתיו, המום. "במחשב הזה אין גישה לאינטרנט".

"דווקא כן", קובי ממשיך ללכת עם האמת. "אפשר לקלוט כאשר הוויי פיי פועל".

דוד שותק. המילים לא מצליחות לפלס את דרכן החוצה.

"אז נוציא את המחשב מן הבית - ", הוא אומר אחר דקה של שתיקה. "ואז תחזור ללמוד כמו פעם. שום דבר לא יפריע לך". הרעיון נשמע פשוט כל כך, מבריק.

"זה לא עובד ככה", קובי מחייך חיוך מריר. "מצטער, אבא. אבל אחרי מה שראיתי ושמעתי אני לא יכול לחזור להיות מי שהייתי פעם".

שתיקה כבדה נופלת בחדר. מילותיו של קובי עומדות באוויר. פוצעות. כואבות. שורטות.

אני-לא-יכול-לחזור.

* * *

הבור היה עמוק כל כך, גדול. קובי הרגיש שבאמת אין דרך לצאת ממנו. ראש הישיבה הסכים לתת לו הזדמנות נוספת. דוד ומאירה הבטיחו לו את כל הטוב שבעולם אם רק יחזור. "תשכח מכל מה שהיה", התחננה מאירה. דמעות בעיניה.

"זה לא זה", אמר קובי. מתקשה להסביר את עצמו. "אחרי מה שראיתי ושמעתי אני לא יכול לנהל סדר יום של בחור ישיבה סטנדרטי".

* * *

אחרי חיפושים ארוכים, מצאו דוד ומאירה פנימייה שתהיה טובה עבור בנם. זו לא הייתה הישיבה שחלמו עליה, אבל זה היה המקום הטוב ביותר לבחורים בעלי רמה רוחנית זהה לשל בנם.

"בית זה מקום שבו מתגעגעים אליך כשאתה הולך, ושמחים אתך שאתה חוזר", אמר דוד, רגע לפני הפרידה.

"תזכור, קובי, שיש לך מקום כזה", הוסיפה מאירה. כאב בקולה.

קובי הכתיף את התיק ופנה לדרכו. לא לפני שהצטייד במאכלים טובים מן המטבח של אמא.

* * *

שעה קלה לאחר שעזב קובי את הבית, מצא דוד דף מקומט מתחת למיטתו. נראה היה שקובי לא תכנן שאי מי יקרא אותו. הכתב היה מסודר וקריא, בדיוק כמו בחידושי התורה שנהג לכתוב.

הוא פתח את הדף בזהירות. ידיו רעדו כשהחל לקרוא את המילים.

דגים, דגים תמימים.

לאן אתם נוהרים?

עצרו רגע,

למה לכם ללכת בעקבות הזרמים

שימו לב לאן אתם שוחים

כי מרשת הדייג לא יוצאים חיים.