"אני מרצה במכללה וגם אברך כולל, מבחינתי זו שליחות"

זה קורה בפתיחתה של כל שנה אקדמית מחדש: התלמידים בפקולטה למדעים במכללת HIT בחולון מגיעים לקורס של המרצה אלירן (אליהו) הירש. בתחילה הם לא חושבים שמצפה להם משהו מיוחד בקורס, מלבד הקניית החומר הלימודי ותרגול מסיבי. אלא שאז נכנס המרצה לכיתה, ומותיר אותם פעורי פה.

המרצה אלירן, הלא הוא אליהו הירש, הינו המרצה החרדי היחיד במכללה. "זה לא רק שאני חרדי, אלא שאני גם לא טורח להסתיר זאת", הוא מציין בחיוך שאינו משתמע לשתי פנים. "למה לי לנסות להסתתר? שיראו אותי עם הזקן, עם הכיפה, אין לי מה להחביא".

איך התלמידים מגיבים?

"בדקות הראשונות הם ממש בהלם", הוא מודה. "מדובר בדרך כלל בכיתות גדולות של בין 50 ל-60 סטודנטים, שאני מלמד באופן פרונטאלי. אבל מהר מאוד אנו עוברים לדבר על נושאים מקצועיים, ואז אני רואה איך שההלם הטבעי מתחלף בהקשבה לשיעור. אני עובד במכללה כבר חמש שנים, לימדתי אלפי תלמידים, ובין כולם היה אולי סטודנט אחד שזרק הערה שלא במקומה, וגם במקרה שלו הצלחתי לגדוע את זה מהר מאוד".

"סגרתי את הספר וברחתי"

ייתכן שהעובדה שאליהו מצליח למצוא תמיד את התגובה הנכונה ולרסן ברגע הנכון את התלמידים ההמומים, קשורה לכך שבעברו ניצב אף הוא מן העבר השני של המתרס, כשהוא בקושי מכיר את היהדות ומשמעותה.

"גדלתי בבית חילוני, בראשון לציון", הוא מספר. "לפעמים בשבתות עשינו קידוש וביום כיפור השתדלנו לצום, אבל לא יותר מכך. כשהגעתי לגיל תיכון נחשפתי מעט לעולם היהדות על ידי חברים שהתחילו לדבר על נושאים שקשורים לדת. אבל אני חייב להודות שזה לא עניין אותי במיוחד, באותה תקופה הייתי מאוד אנטי, לא הרגשתי קשר ישיר לנושא".

אבל אז הגיע יום בו חומת האנטי נסדקה. "זה קרה כשאחד מחבריי פנה אליי ואמר לי: 'בסדר, אני מבין שיש דברים מסוימים שאתה לא מאמין בהם, אבל אתה בעצמך מודה שיש דברים שאתה כן מאמין בקיומם, אז למה אותם אתה לא מקיים?' המשפט הזה הדהד לי בראש במשך תקופה, הוא היה נכון ומאוד מחייב. הרגשתי שאני מתנהג כמו אדם צבוע".

חלפו להן שנות התיכון ובסיומן התגייס אליהו ליחידה צבאית מובחרת. שם, במהלך השירות, התגלגל לידיו הספר 'המהפך' של הרב זמיר כהן. "התחלתי לקרוא ופתאום נבהלתי", הוא נזכר, "קלטתי שטמונה כאן אמת ופחדתי מהאמת הזו. סגרתי את הספר עוד לפני שסיימתי לקרוא בו והחלטתי שאני לא חוזר אליו יותר. לא הייתי מסוגל לדמיין את עצמי עושה שינוי כל כך משמעותי בחיי, לא רציתי בכלל לחשוב על כך".

לפי המראה החיצוני שלך כיום, כנראה שבכל זאת הספר השפיע...

"בוודאי שהשפיע, לא הצלחתי להתחמק ממנו. בכל מקום שהלכתי הרהרתי על מה שקראתי והנושא הזה העסיק אותי כל הזמן. הייתי נוסע באוטובוסים ורואה שם אנשים עם זקנים וכיפות. ניסיתי לדמיין את עצמי כשאני נראה כמותם ולחשוב האם באמת זה מה שנדרש ממני, ואולי האמת האמתית אכן נמצאת אצלם? הייתי רואה ברחוב כלבים ובעלי חיים משוטטים וחושב בליבי שאמנם גם לכלב ולחתול יש לשון ושיניים, אך הם לא יכולים לדבר וגם לא לחשוב. לנו, בני האדם, יש יתרון גדול על פני בעלי החיים. מדוע נוצרנו כך? חייבת להיות לכך סיבה.

"הייתי רואה בבוקר את השמש זורחת ומתחיל להרהר על איך שהיא זורחת באופן מדויק, מאירה את העולם, אך לא מקפיאה או שורפת אותנו למוות. כל המחשבות האלו קירבו אותי אל האמת, התחלתי להבין שאני מתעניין ביהדות והיא מושכת אותי אליה. עם זאת, הייתי עדיין מנותק וחששתי. כשאנשים סביבי שאלו אותי אם אני חוזר בתשובה עניתי להם חד משמעית: 'אני מתחזק, אבל עוד לא חוזר'".

בינתיים חזרה אחת מאחיותיו בתשובה, ואחריה עשתה אחות נוספת את אותו מסלול. "הייתי משוחח עם אחותי הצעירה ממני בשנה במשך שעות ארוכות. היא חיזקה אותי והשיבה לי על שאלות רבות שהיו לי, הדברים חלחלו בי וגרמו לי להבין שהאמת היא רק אחת ולא ניתן להתחמק ממנה", מספר אליהו.

מהצבא הוא השתחרר עם כיפה לראשו, כשהוא מרגיש שהוא רק בראשיתו של התהליך. לאחר מכן הוא הקים את ביתו ונולדה לו בת, אלא שהחבילה פורקה לאחר זמן מה, והוא נישא מחדש לאישה עם שלושה ילדים שאביהם נפטר. "הפכתי בבת אחת להיות אב למשפחה גדולה, ומהר מאוד נולדה לנו גם בת משותפת והביאה לנו אור גדול", הוא מספר.

כל התהליך הזה בוודאי לא היה קל. מה עזר לך לצלוח את הקשיים?

"כבר מהרגע בו התחלתי להתקרב החלטתי שאני לא עושה שום דבר ב'זבנג וגמרנו'", הוא מפרט, "התהליך עבר עליי באיטיות ובהדרגה. בכל פעם לקחתי על עצמי משהו חדש, אך רק כשהרגשתי שאני שלם אתו לגמרי. כך למשל הייתי הולך במשך תקופה ארוכה לשיעורי תורה שמיועדים לבחורים חילוניים. באחד הימים החלטתי שאני מתחיל ללבוש ציצית, ואז כבר לא אפשרו לי להיכנס לשיעורים, כי 'הם לא מיועדים לדתיים'. באותו רגע ידעתי שאני יכול לעבור לשלב הבא. כך יצא שלשלבים החיצוניים של כיפה ופאות, שהם לכאורה הקשים ביותר, הגעתי כשאני מוכן ואיתן מאוד בדעתי. כבר לא היה אכפת לי ממה שחושבים עליי ברחוב.

"אני מודע לכך שבסביבתי נראיתי כמו עוף מוזר מאוד, אחד הסיפורים ההזויים ביותר, אך מבחינתי זה היה מתבקש. בכל יום אני קם בבוקר ומודה להקב"ה על שהביא אותי למקום הזה. מצמרר אותי לחשוב כמה ימים ושנים הייתי עלול לחלל שבת ולעשות את הדברים החמורים ביותר בתורה, מבלי להבין בכלל את חומרת מעשיי. אני מרגיש שהקב"ה ממש האיר אליי את פניו, כשהוא עזר לי לראות את העולם באור של יהדות ולהחליט שאני קם ועושה מעשה".

ואיך הוריך הגיבו על החזרה בתשובה?

"כפי שציינתי, לא רק אני חזרתי בתשובה, אלא גם שתיים מתוך שלוש אחיותיי. בהתחלה זה לא היה פשוט להורים, אחרי הכל, לא קל לראות את הבן שגידלת כשהוא משתנה ומגדל זקן ופאות. אבל בהמשך הם התחילו להסתגל. כיום אמא בעצמה כבר מקפידה ללבוש חצאיות ואבא מניח תפילין ומברך על הלולב".

"הם לא כופרים, הם פשוט מנותקים"

לפני מספר שנים סיים אליהו את לימודי התואר במדעי המחשב והתחיל לעבוד במכללת HIT בחולון כמרצה ומתרגל בפקולטה למדעים. "המשרה שלי במכללה היא מלאה", הוא מבהיר, "ובנוסף לכך אני לומד בקביעות בכולל הלכה, מידי יום".

איך מצליחים לשלב בין הדברים השונים כל כך?

"זה באמת נראה שילוב בלתי אפשרי, כי אלו דברים שונים לגמרי. כשאני מרצה אני לא אברך, וכשאני לומד בכולל אני לא חושב על החומר שאני מעביר במכללה. מה שכן משותף לדברים זו העובדה שאני עושה בהם את רצונו של ה' יתברך. אני יודע שהקב"ה רוצה שאמלא את ייעודי בעולם – אפרנס את משפחתי ואלמד תורה שזהו הדבר החשוב מכל.

"בנוסף", הוא אומר, "אני מאמין שלא סתם כך הקב"ה גלגל אותי אל המכללה, כי זכיתי לקרב לא מעט לבבות דווקא בזכות היותי במקום כזה. לא רק התלמידים שואלים אותי שאלות ביהדות, גם המרצים ניגשים אליי מידי פעם ורוצים לשמוע ולהתעניין. יש גם כאלו שאני שולח להם הלכות מידי יום. בכל פעם שהם ניגשים אליי ומתחילים לשאול, אני אומר להם: 'בואו תגידו מה מעניין אתכם, תספרו לי מה לא ברור לכם, אענה לכם על הכל".

אתה לא חושש שישאלו אותך שאלות שלא תדע להשיב עליהן?

"הקב"ה העניק לי עזות דקדושה. אני לא חושש להתעמת גם עם מרצים ופרופסורים בכירים. גיליתי עם הזמן דבר מעניין מאוד – ברגע שאתה בטוח בעצמך ובתשובותיך, אז הפרופסורים הופכים להיות מאוד מעורערים בדעתם. מסתבר שהם אולי אנטי ולא מחוברים ליהדות, אבל זה לא מגיע בהכרח מתוך מקום של כפירה, אלא הם פשוט ניזונים מהתקשורת. כשאני מסביר להם שגם אני חשבתי כמותם עד לפני כמה שנים, שאלתי בדיוק את אותן שאלות וגם קיבלתי תשובות – הם מבינים שייתכן שיש כאן אמת. זה לא שכולם מחליטים ביום אחד לשנות את חייהם, אבל הם בהחלט פתוחים לשמוע ורבים מהם מבינים שהאמת לא נמצאת אצלם".

ומה יש לך להגיד על הדור הצעיר? גם בקרב התלמידים קיימת התעניינות?

"מה שאני רואה בשטח הוא שדווקא כיום, בתקופת הקורונה,  בני הנוער התחילו להסתכל על החיים במבט שונה. הם פתוחים יותר לקבל מכפי שהיה פעם, ויש להם גם יותר זמן פנוי כדי לשמוע בנחת ולהבין".

אחד הדברים המשותפים לתלמידיו, הוא לדעתו העובדה שהם כלל לא מבינים שהיהדות מחייבת. "אני פוגש בכל פעם מחדש בני נוער שבאים עם התחושה של 'יש לי אמונה באלוקים ואני משתדל לעשות מעשים טובים, זה מספיק כדי לקיים את רצונו של הקב"ה'. בעיניהם הדתיים עושים 'אקסטרה', יותר ממה שצריך. הם לרגע לא מבינים שלהיות יהודי זה דבר שמחייב, אי אפשר להאמין באלוקים מבלי לקיים את מצוותיו.

"כשאני משוחח עם התלמידים אני מספר להם על עצמי, איך שכאשר עמדתי לעבור קורס קצינים הייתי עומד על יד המזוזה ומבקש מהקב"ה שיעזור לי לעבור את הקורס. בכלל לא הבנתי שהאמונה שלי באלוקים לא מספיקה, ואני צריך לעשות הרבה מעבר לזה.

"לצערי יש גם כאלו שמרוחקים עוד יותר, שבכלל לא מבינים את המשמעות של קיום האלוקים בעולם. איתם כמובן צריך להתחיל מהתחלה. השיחות כמובן שונות זו מזו, אך המסקנה של כולן היא אחת ויחידה – הקב"ה נתן לכל אחד מאתנו שליחות בעולם, ואי אפשר להתעלם מכך. בסופו של דבר זו המטרה שלנו, ועלינו לחשוב איך ליישם אותה".