אפרת ברזל: מישהו ראה את הזמן שלי?

אני לא יודעת אם זה ביטוי שהם קיבלו שם, במשפחה הזו, בעקבות הרפתקאות הפרקים האחרונים של קרן קורונה, אבל זו כבר פעם שלישית, אולי רביעית, שאני שומעת מהם את ביטויי הזמן האלה:

 "נעביר עוד יום",

"נשרוף שם עוד שבוע",

 "ניסע, מה יכול להיות, נעביר שם את הזמן".

גירדתי במצח וניסיתי להבין מה היחס של המשפחה הזו לזמן. מה יש להם איתו, איך הם תופסים אותו.

כי גם הילדים שלהם, שמתי לב, מדברים שם באותה שפה, גם הקטנים וגם הגדולים:

"הזמן לא עובר פה",

"כמה זמן נהיה פה?".

גירדתי שוב, וניסיתי להבין. לאן הם צריכים להעביר את הזמן כל הזמן, ומה יקרה לו, לזמן שלהם, אחרי שהם יעבירו אותו? לאן הם מעבירים אותו, ואיך הם יהיו כשהם יהיו בלעדיו? האם הם מבינים שכשהזמן הזה יעבור יגיע מיד במקומו אחר? ומה יקרה אז, האם גם לזמן החדש הם יתנהגו כמו שהם התנהגו לזמן הישן, וירצו להעביר גם אותו?

ריחמתי עליהם.

ריחמתי גם על הזמן. יש אנשים שכל כך צריכים ומעריכים אותו, מתנהגים אליו ביקרת נפש.

זמן זה לא הדבר המופלא שקיבלנו כאן בכזו הגבלה? זמן זה לא הדבר ההוא שכשמוסיפים לו יוד ומם הוא הופך להיות "זמנים", ברבים, עם געגועים?

היו זמנים, אני אותם זוכרת, של ריבה מתות גינה.

זמנים זה לא וופלה "טוב טעם" בעטיפה זהובה, שהיינו מגרדים לה עם השיניים התחתונות את גבעות-יבלות השוקולד?

זמנים זה לא גלידה פרווה באריזה מנייר קרטון, שהיינו חופרים בה עם כף עד שאי אפשר היה להגיע יותר?

בגלל זה אולי לא הבנתי למה האב במשפחה הזו העיר לילד שהוא "סתם מורח את הזמן". כאילו מה ההבדל בין למרוח אותו לבין להעביר אותו? ולמה זה טוב וזה רע?

אני מודה, שזאת לא משפחה שמתאים לדבר איתה על התקופה שבה נברא הזמן, ועל איך הוא לא היה כאן קודם, לפני שהוא נברא.

אולי כן, מה אני סתם קובעת, אף פעם לא ניסיתי.

אבל האמירה הזו, "נשרוף עוד יום", עשתה לי קשה, ונדרשתי לעצמי כדי לשאול למה.

עם מי אני אדבר, אם לא עם בעלי, שכבר שנים מקבל ממני ליד הקומקום בבוקר דיבורי הגות שאני פולטת עליו ברגעים שבהם הוא עוד מוכן לשמוע?

לאנשים יש דיאלוג עם הזמן. גם אם הם שותקים לו.

מה אתה עושה בזמן שה' נתן לך להיות פה?

איך היו הדברים האחרונים שזקן המשגיחים, זצוק"ל, הרב הגאון דב יפה, אמר לנכדו? "שמוליק, תזכור שהעולם חולף וצריך לנצל כל רגע".

זמן,

הדבר החמקמק הזה שעובר מיד כשאתה שם לב שהוא פה.

הדבר הזה שהסלוגן שהתפרסם עליו יותר מכל בשנים האחרונות הוא צמד המילים "כאן ועכשיו", שכולם יודעים למכור, "תהני, אל תרוצי, תהיי כאן ועכשיו".

אבל אף אחד לא בדיוק יודע איך עושים את זה. אולי בעצם כן: לשמוע את השיר הנכון, ולהיות בו רק עוד רגע עד סוף התו, להריח בצדי הדרך לירושלים את החצב, לטעום בנשימה רגע את הסתיו.

ואז התחלתי להקשיב לזמן של האנשים האחרים.

אין לי איך להיכנס למחשבות של הנוכחים בחיי, למרות העובדה שיש כמה אנשים שהייתי מוכנה לשלם הרבה כסף כדי לדעת מה הם חושבים, ומה הולך שם בפנים. לדעת מה הם חושבים עלי.

לא, בעצם לא. מקווה שנגמלתי מזה, מה"לדעת מה הם חושבים עלי".

מגיע גיל שאת צריכה לדעת מה את חושבת עליך, ולהיות טובה איתך.

להפסיק לתת למחשבות הרעות את תנאי הגידול שלהן, שזה בעיקר חושך וטחב.

בזמן שצמחים צריכים אור ומים כדי לגדול, מחשבות רעות צריכות חושך וסוד. מחשבות מכאיבות גדלות בחושך. תוציאי אותן לאור, הן מתקפלות כמו חילזון חשוף בלי בית.

אז התחלתי להקשיב אחרת לזמן אצל האנשים.

התחלתי לשים לב יותר לאלה שמחשבים "זהו, עוד מעט פסח", כשרק סיימנו עם סוכות, "עוד חודש חנוכה" כשלא גמרנו עם חשוון. מקדשי ישראל וזמן שכמונו, ואיך הזמן משפיע עלינו כל כך.

אם אנחנו מאחרות - הוא עושה לנו תחושה של אשמה ולא נעים, ואם אנחנו מספיקות הכל בזמן, הוא מאשר לנו את התקתקנית שחשבת שהיית. ואיך הוא קשור לסבתא ולתרופות שלה, שעם הזמן הכל יעבור, ואיך לא תמיד זה ככה.

חברה שלי, מיכל, לימדה אותי לקרוא לזמן הבהייה והתפילה שלי בביטוי הנפלא "זמןשמיים", וככה אני עושה, בכל פעם שאני זקוקה לנשימה.