תחרות הסיפור הקצר: אבן מקבר תזעק

השמועה על פטירתו הפתאומית של אברהם הגביר, פשטה ברחבי העיר תונס כאש בשדה קוצים. הכל הצטערו על לכתו בטרם עת של מי שהיה מרבה בחסד ומוזיל מממונו לעניים בלב רחב וביד נדיבה.

לכולם היה זה עצב רב, ואולם כאשר השיגה השמועה את אחד מידידי העשיר המנוח, יצחק שמו, לבד מהצער על פטירת רעו הקרוב, נתקף הלה בחרדה עמוקה והחל חושש מהבאות, מהימים שאחרי ה"שבעה" על אברהם היקר.

ואכן, את אשר יגור, בא לו.

אך הסתיימו שבעת ימי האבל, נקשו על דלת ביתו בניו של הגביר. משפתח את הדלת, הבחין יצחק כהרף עין בשטר שאחזו בידם, ולבו החסיר פעימה. בשפה אדיבה אך תובענית ואינה משתמעת לשתי פנים, הציגו את השטר החתום ותביעתם בפיהם: "שלם נא את אשר חייב אתה לאבא הרינו כפרת משכבו".

יצחק התכונן לרגע הזה. "כבר פרעתי את חובי!" השיב בקול רועד. "הרי זו חוצפה" לא יכלו הבנים לכלוא את כעסם. "אתה יודע את האמת שאבינו היה איש מסודר להפליא. אם פרעת את החוב, מה אפוא עשה השטר הזה במגירתו של אבא?! 'שטרך בידי מאי בעי'?", ידע לצטט התלמיד חכם שביניהם.

"ידיד נאמן היה לי אביכם", גייס יצחק כוחות של שכנוע וניסה להסביר, "לפני שבועיים, כשפרעתי את החוב במלואו, לא מצא את השטר באותו רגע, אך הבטיחני שמיד כשימצאהו, יקרענו לגזרים...".

הבנים הביטו בו בעיניים חשדניות.

"אה... ביש מזל אנכי", נענע יצחק בראשו בצער, "כנראה לא הספיק אביכם לעשות זאת, ואני, אנה אני בא...". יצחק סיים דבריו ותלה בהם עיניים מצפות לאמון.

שקט סמיך השתרר בפתח הבית. מדובר היה בסכום עצום של כסף. הבנים לא חשבו לוותר וליצחק לא היה מהיכן להחזיר את החוב בפעם השנייה.

"מנין לנו שאכן סמכת על אבינו כל כך, עד שלא דרשת את שטר החוב כמו כל לווה?!", המשיכו האחים למצוא סדקים בחומת הדברים שבנה יצחק. "אמנם יודעים אנו שחסר אמצעים אתה, אך מה נעשה, הרי אין מדובר בסכום קטן שניתן למחול עליו".

"אבל  תאמינו לי, פ-ר-ע-ת-י...", זעק יצחק בלא קול. הרעיון שהוא יהפך עתה לרשע שאינו משלם את חובו הוציאו משלוותו וכמעט מדעתו.

"אז בֹּא אתנו לבית הדין", שחקו למשבתו, "שם תאמר את אשר תחפוץ...".

יצחק נשרך אחריהם, יודע היטב שאין לו כל סיכוי לצאת זכאי בדין. להם יש בידם קלף מנצח - שטר כתוב וחתום, ולו - רק סיפור, שנראה כאילו בדה אותו מלבו.

אב בית הדין בתוניס שמע את אשר יש לאחים לומר, ואז התיק את עיניו אל יצחק, שסיפר בתום לב ובכאב דברים כהווייתם: "לפני כחודשיים נצרכתי לסכום של אלף דינר לביצוע עסקא גדולה, אך לא היה ברשותי סכום זה. פניתי אפוא לידידי אברהם, זכרו לברכה, בבקשת הלוואה. הלה נתרצה לי בחפץ לב, וכתבנו שטר כדת וכדין. סיכמנו שאשיב לו את הסכום תוך חודש ומחצה.

"לפני כשבועיים, בהגיע עת הפרעון, עשיתי מאמצים גדולים, והצלחתי לפרוע לו את חובי עד לפרוטה האחרונה. אברהם הגביר טרוד היה באותה שעה. הוא חיפש בחופזה את השטר שלי בין שאר שטרותיו ומסמכיו, אולם לא מצאו. כיוון שידידים טובים אנו, ובן בית אני אצלו, הנחתי דעתו ואמרתי: 'לא נורא, אל תטרח, עוד יום יומיים תמצא את השטר ותקרענו לגזרים'. סמכתי עליו כשם שהוא סמך עלי. מי מלל ומי פלל רעיון נורא שכזה, שהגביר ילך לעולמו בחטף ב"מ, ולא יספיק להשיב לי את השטר?".

יצחק סיים להציג את טענתו כשהוא פולט אנחה, וניכרים היו דברי אמת...

הדיינים סובבו את ראשם בחזרה אל בניו של הגביר. בתגובה, הציגו בני הגביר את השטר שבידם. לא היה צורך ביותר מכך.

פסק הדין היה חותך וברור: למרות האמינות ששידר הלווה, אין הדבר יכול לשנות את הדין, יד בעל השטר על העליונה, ואין לדיין אלא מה שעיניו רואות. על יצחק לשלם להם אפוא אלף דינרים, וארכה ניתנת לו בת חודש ימים.

כשלבו כבד עליו, יצא יצחק מבית הדין. הוא חש חוסר אונים. ידע שמלבדו ומלבד קונו אין מי שיודע את האמת, אלא שידו קצרה מלהוכיח כי הצדק עמו. פסע לאיטו ברחובה של עיר, מוטרד ומודאג, "בקושי הצלחתי להשיב את החוב ההוא", הרהר בתוגה, "מהיכן אגייס עתה שוב סכום כסף כה גדול?... גם אם אעבוד יומם ולילה, לא אוכל להשיב את מלוא הסכום בזמן כה קצר, וגם פרנסת ביתי מה תהא עליה?!".

עודו שקוע במחשבות עגומות, הוליכו לבו המר אל בית קרוב משפחתו המקובל האלוקי רבי רפאל ג'אמי זצ"ל. "רבי! מהיכן אשיג עתה סכום כה עצום להשיב לבניו של הגביר?!". תינה את צרתו. בעיני הבדולח שלו, הכיר רבי רפאל מבין ריסי עיניו של יצחק כי אמת לאמיתה הוא דובר. כדי להיות בטוח בדבר, פנה אליו בשאלה "האם אתה מוכן להישבע שהשבת את כספו?". "ודאי!" השיב יצחק בביטחון. "אם כן", ציווה הרב, "קרא נא לי לבני הגביר, דָּבָר לי אליהם".

האחים הופתעו. "מה יוכל רבי רפאל לחדש לאחר פסק הדין החותך? שמא ברצונו להגיע לפשרה בינינו...". לרגע חשבו לסרב אך מפני כבוד הצדיק מיהרו להתייצב לפניו.

הגאון המקובל הרים עיניו מספרי הקבלה שהיו מונחים לפניו, סגרם והישיר אל בני הגביר את מבטו הזך. ללא השתהות מיותרת, פנה אליהם בשאלה מפתיעה: "אם תשמעו את אביכם המנוח אומר שהשטר נפרע, התאמינו ותמחלו על החוב?!". הביטו השניים איש אל אחיו בתמהון, וענו בלי להבין: "ודאי, כמובן!".

 "אם כן" - המשיך הצדיק - "בואו עמי עתה לבית העלמין". הלכו כולם לבית הקברות כשהרב בראשם. הצדיק פילס דרך בין מצבות השיש העתיקות והחדשות, עד שהגיע לקברו הטרי של אברהם הגביר.

הרב התקרב מעט, הניח ידו על המצבה, ועצם עיניו. מצחו נחרש קמטים ופניו בערו כאש יוקדת, ניכר היה כי מייחד ומכוון הוא כוונות קדושות ועומד לחולל פלאות...

לפתע, נעור הצדיק משרעפיו ופנה אליהם בקול רך: "הטו אוזנכם אל הקבר ושמעו את דבר אביכם...".

דממת מוות שררה במקום. הנוכחים עמדו מתוחים ודרוכים ברגשות מעורבים של פליאה, ציפיה ופחד, עיניהם נישאו אל הרב, והלבבות פיעמו בחזקה...

ופתאום קרה הבלתי ייאמן - קול עמוק בקע מן הקבר, וקרא בערבית: "כַאלֶץ, כַאלֶץ" (פרוע! פרוע!). רעד אחז בחבורה הקטנה שעמדה שם, "הקול, קולו של אבא!" נרעדו הבנים ללא שליטה... קל היה להם לזהות מיד את קולו הברור של אביהם המנוח. הם נצמדו איש אל אחיו בחרדה ובבעתה והנהנו בראשם. די היה בזה, די והותר. לא בכל יום מזדמן לשמוע קול מעלמא דקשוט.

בעודם מבולבלים מעוצמת האירוע אותו חוו, השביע הצדיק את הנוכחים, לבל יגלו את הסיפור לאיש בעולם!

מיד לאחר שהתעשתו, שלף בכור האחים את השטר מכיסו וקרעו לגזרים...

הוא קיים את הצוואה האחרונה של אביו...

רק לאחר פטירתו של רבי רפאל, נתגלה המעשה הנורא, כאשר הלווה סיפרו לגאון רבי אליהו גז זצ"ל, חבר בית הדין בתוניס, והוא סיפרו לגאון רבי מצליח מאזוז זצ"ל.

אז למה אתם מחכים? התחילו לכתוב, ושלחו את הסיפור הקצר שלכם (עד 1500 מילים) לדוא"ל debi@htv.co.il, עם הכותרת "תחרות הסיפור הקצר".