מרתק: מאחורי המסכה - מה גילינו על עצמינו בזכות הקורונה?

בין שתרצו ובין שלא, התקופה המאתגרת שאנו חווים כבר קרוב לשנה, הוציאה מכל אחד ואחת מאיתנו כמה דברים שלא חלמנו שטמונים בנו. זה יכול להיות כוחות נפש גדולים, חוזק אמוני, תחושת ביטחון עצומה, סבלנות שלא ידענו על קיומה, וזה יכול להיות דברים שקשורים גם לצד הפחות טוב שלנו, כמו כעס, מירמור, עצבות וכד'. האם זה בהכרח טוב? מה אנחנו יכולים לעשות עם כל מה שגילינו על עצמינו בתקופה הלא פשוטה הזאת? לשם כך, כינסנו כמה נשות מקצוע, העוסקות בתחום הנפש והפסיכולוגיה, כדי לתת לנו תשובות מדוייקות לכל השאלות הקשות מאחורי המסכה.

חני שידלובסקי, עו'''סית ומטפלת בפסיכודרמה, מספרת לנו את מי פגשה במהלך התקופה המאתגרת: ''במהלך התקופה הזו ליוויתי משפחות להם ילדים עם צרכים מיוחדים, ילדים עם הפרעות קשב, משפחות עם קשיים שונים שאתגרי התקופה רק העצימו אותם. פגשתי קשישים ששמרו על עצמם ולא יצאו מהבית ופתאום גילו שהם לא יכולים ללכת יותר והפכו לסיעודיים, פגשתי קשישים שהבדידות גרמה להם לדמנציה ועוד''.

מירי גולדשמידט, פסיכולוגית בהתמחות קלינית, מספרת לנו על השלכות רחבות מאד ודי משתנות, בין הגלים השונים של הקורונה. מירי טוענת הקורונה מבחינתה היא ''אירוע רב נפגעים'', שבו גם המטפל וגם המטופל פתאום נהיו באותה סירה. מתוך מה שהיא ראתה בחדר הטיפול, זה שכל הדברים שהיו חשובים לתהליך הטיפול, שנותנים למעשה את הבסיס הבטוח לטיפול, בקורונה הכל התערער והדבר היחיד שנשאר זה ההקשבה הטיפולית והעובדה שאנחנו פה בשביל המטופל, למרות ולנוכח המצב. מירי מספרת שלמרות הכל, קרה דבר מעניין שהיא שמה לב אליו, שבו אנשים שהיו במצב נפשי יחסית טוב לפני הקורונה, קיבלו את מצב הדחק הזה בצורה הרבה יותר קשה מאנשים שלפני הכל היו תלותיים נפשית ומאותגרים, שדווקא הם חוו את הקורונה בצורה הרבה יותר טובה. מירי נותנת לזה הסבר משלה: ''פתאום פשוט התחילו להבין אותם, להבין עם איזה איום קיומי הם מתמודדים ביום יום. פתאום אנשים הפסיקו לצאת מהבית תקופות ארוכות, מה שאצלם בשגרה שלהם, זה קושי יום יומי. זה נתן להן אפשרות להרגיש 'נורמלים', להיות כמו כולם בסיטואציה הזאת''.

הקורונה ומה שהיא הביאה איתה לחיים שלנו, גרמה לאנשים רבים להוציא מעצמם דברים/ מעשים/ תכונות שלא ידעו עליהם קודם. האם לדעתך זה מבורך? והאם אפשר לדעת מה זה אומר עלינו? 

חוה שמילוביץ, מייסדת בית הספר לפסיכולוגיה יהודית ומטפלת בגישה תורנית, עונה: ''השאלה עצמה כבר מבורכת. מתוך מה שאני מלמדת בקורסים שלי, זה שבעצם כל מקרה וכל אירוע שקורה לנו, לעם ישראל, לעולם ולכל אדם, זו ברכה. ה'נתיבות שלום' מסביר שבכל אירוע טמונה ברכה או קללה, וזו הבחירה שלנו לבחור בברכה. מה שבעיקר ראיתי בקליניקה שלי, זה שהאנרגיה שהייתה מאד מופנית החוצה, הפכה להיות מופנית פנימה. נשים, למשל, ש'נתקעו' בבית עם הילדים והמשפחה ולא יכולות לצאת לעבודה, אנחנו מבינים שיש פה מסר ברור מהקב''ה שדוחף אותנו להיכנס פנימה, אל תוך המשפחה, לראות את הילדים, את הבעל, להרגיש אותם. זה מבחינתי מאד מבורך, בתנועה פנימה שנגרמה להרבה אנשים. מה שזה אומר עלינו, זה כמובן כל אחד לגופו, אבל אם מישהו מצליח לפתח בתוכו כל מיני תכונות טובות, למשל יכולת הקשבה, ניהול של הבית וכד', ומפתח ומחזק את החולשות שלו, זה מבורך כי ככה הוא צומח וגדל''.

חוה שמילוביץ'

חני שידלובסקי: ''יש דברים מבורכים, בהחלט. לא יודעת אם הכל מבורך, אבל אני השתדלתי לכוון לשם. כי על הקורונה וכל ההשלכות שלה אין לנו שליטה. היא אתנו כבר תקופה ארוכה, ואף אחד לא יודע עד מתי נחיה במצב הזה, אז לפחות ננצל אותו לדברים טובים. בעיקר פגשתי זאת אצל ילדים ומתבגרים הסובלים מקשיים שונים כמו הפרעת קשב וריכוז, חרדת בחינות, דיסלקסיה ועוד. אין ספק שילדים אלו חווים קשיים בעיקר בבית הספר. הלמידה מרחוק אתגרה אותם, כמו כל ילד רגיל, ופתאום הם גילו על עצמם דברים חדשים, יכולת התמודדות. במהלך התקופה הזו הצלחנו לשים את הזרקור על מה שעזר להם להתמודד עם הלמידה וניסינו לבדוק האם הם יכולים 'לשכפל' זאת גם בלמידה פרונטלית בבית הספר''. 

מירי גולדשמידט חושבת שהמצב של הקורונה הוא לא מצב מבורך והיא מסבירה: ''זה מצב חרום, מצב שדורש התמודדות עם המציאות המורכבת שהיא הביאה איתה. אני חושבת שהיא הפגישה איתנו עם ה'קצוות' של עצמינו. בחיים שלנו יש לנו עוגנים שאנחנו נשענים עליהם, כמו למשל העבודה, בית הספר וכד'. השגרה מחזיקה את הקיום שלנו, אנחנו מתנהלים לפי סדר יום, אפילו תינוק קטן מורגל לסדר יום בסיסי. אבל הקורונה בעצם שיבשה לנו את כל הדבר הזה. אני חושבת שהיא הביאה לחיים שלנו מצב די קיצוני. מצבי קיצון בדרך כלל מוציאים מאיתנו גם את הדברים היותר טובים שלנו, וגם את הפחות טובים. השאלה כמה כוחות יש לנו, ובאיזו סביבה אנחנו נמצאים. יש אנשים שדיווחו שהם חווים שיפור בזוגיות, שיש להם יותר זמן איכות עם הילדים, מה שלא היה להם קודם, אבל מצד שני היו גם התמודדויות שלא היו קודם, בגלל העומס. אנשים עם כוחות שהיה להם בסיס טוב של קשרים וזוגיות, זה היטיב איתם. לדעתי אלו לא דברים שלא ידענו עליהם קודם, אלא הם פשוט היו חבויים בנו ועכשיו המציאות השתנתה והביאה אותנו להכיר כל מיני חלקים של עצמינו. במקרים אחרים שראיתי, זה כשהיה קושי קודם, של למשל מערכות יחסים שונות וכד', בקורונה הקושי התעצם ואפילו הגיעו מצבי קיצון, כמו אלימות במשפחה כך שהפניות במרכזי החירום עלו מאד בזמן הזה. לאנשים היה קשה מאד להתמודד עם מצבי חיים שונים, שהיו קשים עוד קודם, והקורונה הייתה טריגר להקפיץ אותם שוב''.

מטבע הדברים, מצב דחק כמו שאנו חווים עכשיו, יכול להוציא מאיתנו גם דברים פחות טובים, ואיך מתמודדים איתם?

''בהחלט כן'', פותחת חוה, ''אני פוגשת את זה בקליניקה. לדוגמה, ניקח אישה שכבר חיתנה את כל הילדים שלה ובתקופה של הסגר היא הייתה רק עם בעלה בבית. אם הזוגיות שלה הייתה גרועה עוד קודם, זה בעצם מעצים את הקושי. הקורונה בעצם הפגישה את האנשים עם החיים האמיתיים שלהם, עם מי שאנחנו חיים באמת. זה יכול להביא למצב של דיכאון כי זה מעלה כאב שהיה מודחק עד עכשיו, אם לא הייתה הקורונה, האישה לא הייתה מודעת לקושי שלה בכלל. כדי להתמודד עם זה טוב יותר, אנחנו צריכים להפנים אצלינו את נוכחות הבורא, להרגיש שאנחנו לא לבד, לדבר איתו, לחוש אותו''.

מירי חושבת שיש כל מיני שיטות להתמודדות עם מציאות הקורונה. היא מרחיבה ומסבירה: ''דבר ראשון, להיעזר במקורות תמיכה. בין מקורות שהם בתוך המשפחה, כמו להתקשר לאמא, לאחות, אח וכד', או מקורות תמיכה פנימיים, כמו להיזכר בתחביב ישן, האזנה לצלילים נוסטלגיים וכד'. לעשות לנו בראש תסריטים להתמודדות עם כל מיני מצבים, אפילו לגרועים מכל. להגיד לעצמינו שאנו יכולים להתמודד עם כל מצב, לנסות להרגיע, לעשות סדר, למצוא עוגנים שמחזקים אותנו ולעשות כמה שיותר דברים יחד. הדבר החשוב ביותר הוא להבין שזו תקופה שתעבור, ושזה בכלל לא פשוט, אבל לנסות להתמודד עם המציאות כמו שהיא. בתקופה הזאת יכולים לעלות הרבה רגשות שלילים, כמו עצב, ייאוש וכד', אבל אנחנו לא חייבים להישאר עם הרגשות האלו לבד, אפשר לתת להם לעלות, להרגיש אותם, להבין שהם חלק מהתקופה, לדבר עליהם עם אדם קרוב, לבטא אותם בדרכים יצירתיות, כמו כתיבה או מוזיקה. חשוב מאד גם להקפיד שתהייה לנו תוכנית מעשית וישימה, עם נקודות לטעינה ולמנוחה. אל תסתכלו בביקורת ושיפוטיות כלפי המעשים שלכם, זה זמן לא פשוט''.

חני ממשילה את המצב הזה ל''סיר לחץ''. היא טוענת שזה הדימוי שעולה לה בראש, אבל מציעה לנו לא להיצמד לדימוי הזה ולחשוב איך מצב הדחק מתפרש אצלינו, איזה דימוי אישי אנחנו נותנים לו. ''ליצירתיים שבינינו אני מציעה ליצור את הדימוי מפלסטלינה'', היא מבארת. ''זה עוזר לנו להמשיג את חוויית הלחץ שלפעמים היא כל כך מופשטת ואי הידיעה מה זה הלחץ הזה רק מגבירה אותו. נתחיל מזה שבכל משפחה יש רמה של מתח ולחץ משפחתי, וזה נורמלי ותקין. זהו לחץ המהווהא חלק מתוך התפקוד התקין של משפחה, ויש לו גם תפקיד חשוב ביכולת של ילדים לתפוס ולקבל מורכבות, שונות וחוסר שלמות. יש משפחות שאצלן רמת המתח והלחץ באופן שוטף גבוהים מהרגיל. לדוגמה: משפחה שיש בה ילד עם צרכים מיוחדים, ובבית נמצאת גם סבתא סיעודית. שני הנתונים האלה לבדם יוצרים לחץ טבעי בתוך המשפחה. הקורונה והנחיות ההישארות בבית רק מגבירים את הלחץ. האתגר הוא להתמודד עם הלחץ הזה. ובהחלט לחץ משפחתי קיצוני עלול להגביר מצבי קיצון של אלימות ופגיעה. 

''הדרך להתמודד עם 'סיר הלחץ' היא לאמץ עמדה דיאלקטית, ולדעת שאין אמת מוחלטת. מצד אחד, חשוב להציב גבולות ולשמור על שגרה. מצד שני, להבין ולקבל את השונות ואת הקושי, ולהבין שלא כל הגבולות ישמרו בזמן דחק. במקום לאמץ הנחות יסוד שגויות, זה הזמן לאמץ הנחות יסוד להתמודדות יעילה עם 'סיר הלחץ' המשפחתי: זה קורה לכולם. בניגוד לפרסומות, אין משפחות מושלמות. הקורונה גרמה לנו למשבר מתמשך, שבו נעבור גלים רגשיים שונים. לא צריך לפתור את הבעיה, אלא רק להתמודד באופן יעיל. זה לא זמן למסקנות מרחיקות לכת או אשמה, אין 'אשמים' ו'צודקים', חשוב מאוד שנבין ונקבל את עצמינו וגם את האחרים''.

בלי מסכים, בלי מסכות...

תני לנו דוגמה ל''מסכה'' מדומה, שאנו נוטים לעטות על עצמינו, ואיך אפשר להיפטר ממנה.

מירי: ''אני חושבת שמסכה יכולה להיות איזושהי חומרה שאנחנו עושים, אבל אנחנו לא שם עדיין, אנחנו לא עושים אותה כי אנחנו רוצים, אלא כדי להרשים או להראות 'אנשים טובים'. מסכה יכולה להיות גם עשייה למען הזולת שהיא לא באמת מתוך מקום שרוצה להיטיב, אלא מתוך מקום שרוצה שיעריכו אותי, שיראו כמה אני טוב. בגדול, זה בסדר לרצות שיראו כמה אני טוב, אבל צריך שזה גם יהיה ממקום קטן שבאמת רוצה להיטיב, יש איזשהו משהו במסכה שלא מחובר לבפנים, למה שאני רוצה, למה נכון לי. האם נכון לי להתנדב? מה אני מנסה להשיג בזה?''

(צילום: shutterstock)

מירי מדגישה שמסכה או סוג של ''העמדת פנים'' מסויימת שאנו ''עוטים'' על עצמינו, היא בעצם הכרחית בכל חברה, היא מסבירה שיש מושג של ''אני האמיתי'' ו''אני הכוזב''. אני הכוזב משרת אותנו, כי ככה אנחנו מתנהגים בצורה נורמלית, למשל כשאנחנו נמצאים בחברת זרים, או בחברה פורמלית, אנחנו חייבים להציג איזשהו מצב, אבל השאלה היא האם אנחנו מחוברים למי שאנחנו באמת, עד כמה המסכה מנהלת אותנו, ועד כמה היא משהו שאנחנו מודעים לה ומשתמשים בה בחלקים מסויימים בחיים שלנו. 

חני: ''יש המון מסכות: מסכה של ריצוי, מסכה של פרפקציוניזם, מסכה של קוטריות (המקטר התמידי), מסכה של גבורה, מסכה של פחד ועוד. נדמיין לעצמנו את הילד שעוטה מסכה של פחד- ה'פחדן' של המשפחה, שלא יכול לישון בלי שאור יישאר דלוק, ובלי שאימא תשב לידו עד שיירדם, וכשמחשיך הוא לא יצא לבד לרחוב, ואם מישהו ישאל אותו ברחוב מה השעה - הוא בטוח שהוא עומד לחטוף אותו, וכל רעש קטן מקפיץ אותו וכו'. ברור שלכל מסכה יש תפקיד ובאמצעותה הוא מרוויח הרבה דברים. אם אתם מזהים אצלכם או אצל ילדיכם מסכה מסוג זה, ואתם רוצים להיפטר ממנה, קחו דף ועט וכתבו מה הרווחים שיש לי/לילד שלי מהמסכה הזו, כי אם לא היו לי רווחים - לא הייתי עוטה אותה. עכשיו קחו דף נוסף וכתבו מה אתם מפסידים מעטיית המסכה הזו. כשרואים שיש גם הפסדים זה משכנע יותר להסיר אותה. אבל לא פחות חשוב כתבו כיצד אתם יכולים להגיע לאותם רווחים מבלי המסכה. כי אם אני לא אשיג את מה שאני רוצה מבלי המסכה - אין סיכוי שאוותר עליה''. 

זה מאד 'אין' היום לדבר על אותנטיות, ועל כמה חשוב להיות ''אותנטיים'' ונאמנים לעצמינו, אבל איך אדם יכול להפוך להיות אותנטי, להיות מי שהוא בלי לפגוע בזולת? האם לדעתך זה לא סותר?

חני מסבירה ומחדדת: ''אני רוצה לשאול שאלה אחרת: למה אדם צריך להפוך להיות אותנטי? כשהוא עוטה מסכות - כאן מתחילות הבעיות. אם נרגיל את עצמנו להיות אותנטיים, ממילא אף אחד לא יפגע. אבל להוריד את המסכה זהו תהליך והסביבה צריכה להכיר בו. ניקח לדוגמה שתי פקידות החולקות אותו משרד כבר שנים רבות. אחת מניפולטיבית, השנייה – מְרֵצָּה. שילוב מנצח, נכון? יום אחד החברה המרצה החליטה להסיר מעצמה את המסכה הזו, היא רוצה להיות מי שהיא באמת. זה לא קל, לא פשוט, כבר כל הסביבה התרגלה שהיא עושה הכל ואף פעם אינה מסרבת, וסביר להניח שמישהו עלול להיפגע. העצה לכך - הידברות. הסביבה צריכה לדעת שאני רוצה בשינוי ועובדת בכיוון. ככל שנשתף ונדבר על זה, אני מאמינה שפחות אנשים ייפגעו''.

(צילום: shutterstock)

מירי: ''אותנטיות זו הבנה פנימית עם עצמך, זה לא שחרור רסנים. שחרור רסנים זה פירוק של ההגנות, משהו שלא נכון לעשות. המסכה היא לא בהכרח מצב לא טוב. מה זו בעצם 'מסכה'? הרי לכולנו יש חלקים שהם יותר אותנטיים, יותר 'אנחנו', וחלקים שהם יותר בגדר 'מסכות'. ככל שאנחנו יותר מחוברים לעצמינו, לרגשות שלנו, למי שאנחנו באמת, ככה הבריאות הנפשית שלנו יותר טובה. זה לא אומר שכשאנחנו רוצים להתנהג באופן מסויים או להגיד משהו מסויים, זה לא אומר שאין לנו מסננת או מנגנון ביקורת על מה שיוצא מאיתנו, זה פשוט אומר לדעת פנימה מי אני, מה יש בתוכי, מה אני משדר החוצה, וכמה אני חי את החיים שמתאימים עבורי. למשל רמת חיים שעושה לי טוב, שמחוברת לרגש שלי, חברה שמתאימה לי וכד'. להיות מחובר פנימה זו עבודה, כי גם לעצמינו אנחנו שמים מסכות ולא מסתכלים על עצמינו. יש לנו כל מיני מסכות שאנחנו יודעים על עצמינו, אבל לא יכולים לדעת שזה נכון כי לא בדקנו את זה והאם זה עושה לנו טוב. מסכה זה לפעמים כיסוי ולפעמים גילוי, כי אם תשימו לב, מסכה מכסה לנו את החלק התחתון של הפנים, אבל מגלה ומדגישה לנו את העיניים, שהם חלונות הנשמה שלנו''.

מי אני בכלל בלי המסכה

חוה לא מסכימה עם ההנחה שלהיות אותנטי פירושו על חשבון הזולת: ''יש כמה שכבות של מי שאנחנו, והשכבה הכי עמוקה ופנימית שמול מי שאנחנו היא לא יכולה לפגוע באף אדם. זאת אומרת שאם אנחנו מחוברים לעצמינו ומרגישים את הצרכים האמיתיים שלנו, אנחנו לא יכולים לפגוע בשום אדם מתוך האותנטיות שלנו. איך להפוך לאותנטי זו שאלה קצת קשה, כי קודם כל זה מצריך חיבור ולדעת מי אני בכלל בלי המסכה, מי אני בלי לְרֵצּוֹת אנשים, מי אני בלי לדבר באופן שאנשים רוצים לשמוע?!

"לדבר את ה'אני' שלי זה מתחיל מקודם כל לקבוע 'זמן איכות' עם הבורא ולדבר איתו במילים שלו, בשיח אישי", מפתיעה חוה. "הדיבור הזה מוציא מאיתנו את הייחודיות שלנו. וכשאנחנו מוצאים את הייחודיות שלנו, זה הדבר הכי מזוקק בעולם, ממש אור ה', וזה לא דבר שיכול לפגוע במישהו לרעה, או להזיק לו''.

ולסיום, שאלה קצת ''מכשילה'', מה לדעתך אנחנו באמת: אנשים טובים מאחורי מסכה, שרק לפעמים ''בורחות'' לנו התנהגויות לא טובות, או להיפך, אנשים בעלי תכונות שליליות, שרק ''עוטים מסכה'' של טוב?

''זו באמת שאלה מאד 'טריקית'", מאשרת מירי בחיוך. "אבל כמו שאתם בטח יודעים, זה בעצם תפיסות עולם של מהו האדם, מהי נפש האדם. יש את המושג של 'יצר לב האדם רע מנעוריו', שזה אומר שאנחנו אנשים עם יצרים, דחפים ותאוות והקב''ה קבע לנו רסנים וגבולות כדי לשמור עלינו. ויש את התפיסה שאומרת: 'אשר עשה אלוקים את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים', שמה שזה אומר שהקב''ה ברא את נפש האדם ללכת בדרך הישרה וכשהוא נופל לחטא זה כואב לו. אלו שתי תפיסות, ובפסיכולוגיה יש עוד כמה על ממה האדם מונע, אבל אני חושבת שאדם הוא לא רע ולכל מעשה יש את ההסבר הנפשי שלו, מאיזה מקום עשינו אותו''.

''זו שאלה מאד חשובה'', אומרת חוה, ''השאלה כאן היא מי אני באמת. אני נשמה המלובשת בגוף, המהות שלי זה נשמה והמלבוש שלי זה הגוף. מאיפה מגיעות כל התכונות השליליות? זה מגיע מהחיבור של הגוף לנשמה ולא מהנשמה עצמה. הנשמה שלנו היא עצם האדם והמהות הפנימית שלו, ולכן כל דבר שלילי שאנחנו עושים לא בא מהמהות הפנימית של הנשמה, ככל שנזדהה יותר עם הנשמה, ההתנהגויות השליליות שלו יפחתו''.

''ה'אני מאמין' שלי, שכל אחד הוא טוב, הוא מסוגל, הוא יכול. אילוצי החיים גרמו להתנהגויות לא טובות", אומרת חני. "צפות לי שתי דוגמאות, מעניין שהגורם להתנהגות השלילית הוא אותו גורם, ואצל כל ילד זה בא לידי ביטוי באופן אחר. האחד, ילד שחווה אלימות במעון/ משפחתון במשך תקופה ארוכה, הוא גדל והפך לילד אלים הפוגע בחבריו. ילד אחר שחווה אלימות במשפחה ופיתח אילמות סלקטיבית. גם האלימות וגם האילמות הסלקטיבית הן התנהגויות שליליות, אבל הן לגמרי מסכה לחוויות הלא טובות שהם עברו. אני חושבת שכדאי לתת אמון בבני אדם, כי 'אין ילד רע, יש ילד שרע לו'''.