תחרות הסיפור הקצר: לילות זהב

עיניו נצצו באור לא מוכר. הוא ליטף את הדפנות. "אוי, ה'גולדענע נעכט', לילות הזהב של החורף. אוי". הסתכלתי בו מהצד, מנסה לפענח את הרגש. "אתה מבין מה זה, אינגאלע? פארשטייסט?". הוא נפרד מהדפנות והתיישב לידי, "נכון. הלכו ימי הרחמים, כבר אין המלך הקדוש, אפילו לדוד ה' הלך, אבל אתה יודע מה בא עכשיו?".

"מה?" לא הבנתי, באמת. סתם שגרה אפורה מעצבנת, וימים ריקים בלי ריגוש. סבא לגם מכוס הקפה ולאט, "הגולדענע נעכט. לילות הזהב של החורף. החושך בא מהר, והלילות ארוכים. ואז יש זמן", הוא הרים את ידו לשמיים, עקבתי אחריה, הוא שרטט שם עיגול קסום וזוהר. "חצות לילה מגיע מהר. הרחובות שקטים, ובתי הכנסת חשוכים, ואז יש לי חברותא...". פניו של סבא צפנו סוד. שריקה נשמעה מכיסי.

עיניו של סבא הועמו לרגע, וחזרו לאורם הטבעי. הוצאתי את הפלאפון באיטיות, לא מוריד עיניים מסבא. "אל תפחד ממני, ארהלה". הוא קם ממקומו וקיפל את הסולם בגמישות לא תואמת גיל.

שוב שריקה.

סבא הסתובב אלי, "ארהלה, אולי תצטרף אלי ללילה הראשון של הגולדענע נעכט?". הרמתי אליו עיניים. חשבתי שסבא מבין עניין. כלומר, היחיד שעדיין מבין עניין. כולם ניסו לחנך אותי מחדש, לחבר אותי למטען. הטענה היחידה שלי הייתה שהסוללה שלי לא חלשה. אז אמרו לי שאולי היא לא חלשה, אבל היא מהבהבת צהוב אדום.

"סבא, בלילה אני ישן. ימי זהב קורצים לי יותר", נעמדתי והחזקתי בדפנה מטה לנפול. הוא הגיע אחרי. "ארהלה, תבוא. אני אומר לך, לא כולם יאהבו את זה, אבל אתה... אתה תאהב את זה". סבתא נכנסה למרפסת, סינרה הנצחי בידיה. "נו, איך מתקדם?".

היא פזלה לנייד שבידי. "דיי סבתא", העיניים שלי צעקו. "רוחמה. לא זו הדרך", עיניו של סבא הבהבו. היא יצאה מהמרפסת בלי אומר.

* * *

"ארהלה, מה נשמע?", סבא שלי. אותתי למסי בשפתיים.

"ברוך השם. מה איתך, סבאלה?".

סבא הצטחק, "היום מתחילים הגולדענע נעכט. סבתא הכינה לך מיטה עם מצעים, ואני מחכה לך, כמו שדיברנו". מסי התחיל לבעוט בי ברגליים  וליקק את קרסולי הסניקרס שלי.

"אוהו, סבא. אני אמרתי לך אז ש... וגם אני לא יכול להשאיר את מס-" אופס. מסי נעמד על שתיים וצנח חזרה לארבע.

"מה אמרת? את מי אתה לא יכול להשאיר?", סבא ואוזני הנץ שלו. "הכלב שלי, מסי". בחרתי באמת. עדיף מאשר להתחיל עם סבא.

"אז אני מחכה לך. הולכים לישון בשמונה, שיהיה כוח לקום אחרי זה. בסיידר אינגאלע?". בסיידר, אלא מה. לך לאכול כלב, אתה לא צריך להרשים אף אחד ברמת היהדות שלך. לך תאכל, כלב.

"אה, עוד משהו. אל תביא את הכלב, זה לא ללב של סבתא. אבל אני אשמח לראות אותו ביום אחר. להתראות אינגאלע". ברור, סבא, לא חשבתי אחרת.

* * *

תשע בערב.

 אני לא נרדם, והנייד בדירה עם מסי. מה סבא רוצה ממני? אני כבר שנתיים לא מדבר עם אף אחד מהמשפחה. רק עם סבא, הוא היחיד שבאמת דואג לי ואוהב אותי ככה, עם הג'ינס והקפוצ'ון. ועכשיו ככה, מפיל אותי ללילות של זהב. אני בורח עוד רגע. רק עוד רגע.

"קום, צדיק, חצות עוד רגע", קול מתוק בניחוח קינמון גוחן מעלי. התהפכתי לצד השני, לא רוצה לקום. "ארהלה, צדיק, שכחת את לילות הזהב שלנו?". התיישבתי. לא יכול על סבא. הוא מחייך מולי, בידיו קערה ונטלה.

יוצאים לרחוב השקט. אני מתחפר בקפוצ'ון. "סבא, מי זה החברותא שלך?", נזכרתי במוצאי שמחת תורה, במרפסת. סבא מרים אלי עיניים כחולות, "תחכה תראה". השמיים שחורים, והרבה כוכבים נצצו שם. עננים נטולי משקל עוברים מעלינו, משיבים רוח.

אברך צעיר חלף לידינו, מהנהן לשלום לסבא. סבא מברך אותו בחזרה ופונה אלי, "בטח אתה לא מבין מה עושה פה אברך צעיר בכזאת שעה". הנהנתי. "אז חכה להפתעה", כך סבא.

מדרגות צצו לפנינו באמצע שום מקום. הוא נעצר, "תסתכל סביבך, ילד". הוא מצביע על היכל מואר באמצע החשכה. בהיכל התנועעו עשרות אברכים צעירים ומבוגרים מעל לספרים פתוחים. אי של יום באמצע הלילה. השתוממתי, "לא מבין, סבא. בשעה כזאת?". נכנסנו להיכל בית הכנסת. סבא התיישב כבקי ורגיל בספסל בקצה ההיכל. "אתה מבין, ארהלה? אתה מבין מה זה? כל לילה. הם קמים באמצע הלילה, זורקים את השמיכה, קופצים מהמיטה ובאים ללמוד". אברך מבוגר הניח לידינו שתי כוסות תה חמות. סבא קרב אחת לשפתיו, ואמר, "כל לילה. כל השנה".

הסתכלתי עליהם. מתנצחים כאילו שתיים בצהריים, לומדים כביכול הוזנו ממאגרי אנרגיה. אברך אחד בספסל מולנו שמט את ראשו על הספר. חברו הביט בו בחיוך, ואז אלינו, "לא ישן הלילה. הגיע מהעבודה". האברך הרים את ראשו באיטיות והתנצל בלי מילים. הם המשיכו כאילו כלום.

"רגע, סבא, איפה החברותא שלך?". סבא הניד את ראשו. "נו, עזוב. קודם נלמד איתך א-שטיקל גמרא, אחרי זה אלך אליו". הבאתי את הגמרא, מריח את הכריכה הישנה. טעם של פעם. סבא פתח היכן שאחז, ונשאבנו ללימוד. מזמן אמרתי שאם סבא היה הרב'ה שלי בחיידר, המשגיח בישיבה והמפקד שלי, הייתי יוצא אחרת. מעניין מה הייתי יוצא.

האברכים בכולל החלו לזוז. כמה התיישבו על הרצפה, כולם הורידו נעליים. סבא אמר, "עכשיו, אני הולך לחברותא שלי. הריבונו של עולם". הוא התרחק לקצה השני של ההיכל, הוריד את נעליו והתיישב על הרצפה הקרירה.

הם ישבו עם סידורים דקים ואמרו את "תיקון חצות". היו שם דמעות, והרבה אנחות. בכי מוכר התגנב לאזני. זה סבא, עם בכי כמו של אמא. לא יכול לשמוע, לא יכול לראות. היטבתי את כובע הקפוצ'ון לראשי, מסתיר את פני.

מחשבות מופרעות התחילו לעלות לי לראש. הסרטים, המסיבות, השירים. האקסטזה.

קול מתוכי צועק עלי, "כולם פה בוכים על גלות השכינה, ואתה נזכר בהוללות הריקנית שלך. תראה איפה אתה".

הלב שלי לא עומד בזה, עוד רגע מיתר בו פוקע.

הזולות, הריקודים, אורות מהבהבים וצרחות. ושקט בבית. שקט בלב.

הבכי של סבא ממשיך לצרוח לי באוזניים, בכי כמו של אמא.

האברכים קמים לאיטם, מסירים האפר מראשם.

"רוצה לחזור הביתה, אהרלה? אני נשאר פה קצת ללמוד". סבא מחייך, תמיד מחייך.

"רק סיגריה בחוץ ואני חוזר". אני לוחש.

* * *

"קרה לך משהו, ארהלה, יא?", סבא מלטף לי את הכתף.

"לא, כלום", הידיים קמוצות בקפוצ'ון.

"ארהלה...", סבא מהמהם משהו. בחור צעיר עובר לידינו ונעצר. "הרב רובין, הפשט שאמרתם לי אתמול לא בדיוק הסתדר. יש לכם שתי דקות בשביל זה?".

סבא מחייך בעדנה. "וודאי, צדיק'ל. תקרב אלי את הגמרא".

הם צוללים לעומקה של סוגיה. ואני מסתכל בהם. היו יכולים להיות סבא ונכד.

סבא חופן את זקנו וחושב. הנכד מביט בו בעיניים מעריצות. בוערות.

סבא עונה משהו קצר, הנכד מהנהן בראשו.

סבא מניח יד על כתפו של הנכד, הנכד נמס מהמחווה ומסמיק.

סבא מסתובב אלי, הנכד האמיתי שלו. הנכד הבועט שלו. הנכד ה—

"אתה יודע מי זה אבא שלו?", הוא שואל אותי. אני מתאפס. לא יודע.

"זוכר את השכן שלכם, ההוא שכולם דיברו עליו שירד מהדרך קצת?", סבא מתנסח בזהירות, ואני מהנהן. איך אפשר לשכוח. לקח את כל ילדיו איתו, השאיר אישה יולדת בבית.

"אז זה הבן שלו. עד הבר מצווה היה בלי כיפה, והחליט לחזור לאמא".

אני פותח פה וסוגר. עכשיו תבוא ההטפה. "יפה".

"אז אמרתי לו שאם יש לו בעיות בלימוד או ברוחניות או משהו כזה, שיבוא אלי כמו שאני סבא שלו".

"אה, כי יש לך איזה נכד אחד. שאמור להיות בן אותו גיל. והוא רחמנא ליצלן". חמיצות עולה בי, מתעתעת.

סבא מרצין, "רחמנא ליצלן, ממש". הוא התנדנד על מקומו, מחקה את כל אותם מצקצקי לשון, ומקריב אלי את פניו. ממתיק סוד. "אתה יודע? שמעתי גם יש לו כלב". עטיתי על פני ארשת מבוהלת. "כלב? עד כדי כך?".

סבא צחק קלות, והתיר את זקנו הלפות בין ידיו. אני ממשיך להציג, "אתה יודע, הרב רובין". הוא מרים את גבותיו בשאלה, "לא יודע מה שמעתם. אבל אומרים ברחוב שהוא כן שומר שבעס, כשרות. הוא לא כזה שייגעץ".

עיניו של סבא הוארו. כתפיו נשמטו לרגע, וחזרו למקומם הטבעי. "אז מה אם אומרים, אני ראיתי אותו מניח רבינו תם לפני רש"י".

צחוק עולה בי. סבא מצטרף, כתפיו רוטטות.

ובאושר הזה שנוגע בעיניים שלו, הוא קורץ, "נעביר לאמא".

ועולה השחר על לילה של זהב.