"להגיד תודה ולהיוושע - זו לא עוד קלישאה. אני היא ההוכחה לכך"

אני זוכרת את הבוקר הזה כאילו היה אתמול, למרות שחלפו מאז כמה שנים. 

הרופא הסתכל בי בעיניים מלאות בריקנות, והרגשתי שאת מה שהוא הולך לומר לי הוא כבר אמר למאות, אולי אלפי נשים לפניי. 

"טוב, תתכונני. את הולכת להיכנס לניתוח. זה לא ייקח הרבה זמן, רק נשאב את העובר שלך החוצה, כי הוא גם ככה מת", הוא אמר בלי טיפה של רגש. 

כאבתי. 

כאבתי את המוות של הילד שלי, עוד לפני שנולד, אבל יותר כאבתי את האובדן שאיבדה האנושות: חשבתי לעצמי עד לאן הידרדרנו, שרופא אינו מרגיש צער על נשמה שאובדת? בעיניו, הילד שלי היה לא יותר מגוש אמורפי וחסר חיים של כלי דם. שום דבר שמזכיר חיים, לא היה בו לדבריו. 

העובר שלי מת? הוא לא! 

איך יכול להיות שמשהו שהשקעתי בו תפילות, דיבורים, מילים ותוכניות לעתיד - הוא מת?

ידעתי שהתינוק שלי חי, איפשהו. אמנם זה ממד שאני לא יכולה לראות, אבל מי שיש לו נשמה בלתי מוגבלת בגוף, יכול גם יכול. 

בבוקר שלמחרת שוחררתי הביתה, בידיים ריקות. 

תובנות שרק אישה שעברה הפלה שלא רצתה בה, יכולה להבין

חזרתי בלי הילד שלי הביתה, אך במקומו נתן לי הקב"ה ילד מסוג אחר. ילד רוחני שנולד בזכות התובנות שהיו לי בבית החולים, תובנות שרק אישה שעברה הפלה שלא רצתה בה, יכולה להבין. 

כשההכרה שבה אליי, אחרי הניתוח בהרדמה המלאה, ממש ברגע שפתחתי את העיניים - אמרתי תודה להשם.

נכון שזו לא הייתה התודה מהסוג שקיוויתי לומר, כזו שאומרת יולדת כשהיא חוזרת עם ידיים מלאות הביתה, ומתחילה לחוות את החוויות הראשוניות והכל כך משמחות של ילד ראשון בבית. 

זו הייתה תודה עצומה, כזו שנרדמה עם העוצמה שבה והתכנסה בתוך המחשבות של עצמה. 

תודה שאומרים כשאין כבר שום דבר אחר לומר. 

תודה כשאומרים כשיודעים שגם זו לטובה, גם זו שחזרתי בידיים ריקות הביתה, ואולי לא ריקות אלא מלאות במשהו שאי אפשר להסביר, כי אי אפשר לראות...

התודה ההיא, הראשונית, היכתה בי עם ההכרה שאני כבר לא בהריון, שאיבדתי את ההריון, ושבעצם ראיתי את 'גוש החיים' שיצא ממני - גוש שאחזתי אותו בידיי, התבוננתי בו, ולא הבנתי מה אני רואה. 

היום, שנים אחרי, אני מבינה מה ראיתי. 

זה לא היה 'גוש חסר חיים' כמו שהרופא אמר. זה היה הילד שלי, הילד שמת בתוכי עוד לפני שנולד ובגלל זה נאלצו הרופאים 'לשאוב' אותו. 

התודה היא המדד למידת השמחה שלי, למידת האמונה שלי, למידת ההתחזקות הרוחנית באמונה של 'אין עוד מלבדו'

ומאז התודה ההיא, הראשונית, אני לא מפסיקה להודות על הניסיון הזה. 

אני יודעת שהתודה היא המדד למידת השמחה שלי, למידת האמונה שלי, למידת ההתחזקות הרוחנית באמונה של 'אין עוד מלבדו', ואם כך רצתה ההשגחה העליונה עבורי, מי אני שאלין?

מאז עברו שנים ואני כבר אמא לארבעה ילדים חיים, נושמים ומשמחים. ילדים שהפכו אותי לאמא. 

מאז התודה ההיא, הראשונית, אף תודה שאמרתי אחריה לא אכזבה אותי. 

כל תודה, הביאה איתה שלל אוצרות מדהימים אל חיי. 

אנשים פשוט לא יודעים כמה צרות הם מונעים לעצמם כשהם אומרים תודה, וכמה נסים הם רואים בחיים שלהם ככל שהם מרבים בה. אם הם היו שמים לב, כמוני, הם לא היו מפסיקים לומר תודה מהבוקר עד הלילה. רק לומר תודה.

גם עכשיו, בזמן הקורונה, אני לא מפסיקה לומר תודה - כי יש כל כך הרבה על מה. 

כל תודה מביאה איתה סיבות נוספות לומר תודה, וזה כמו להיות על גלגל ענק של ישועות ולעשות עוד סיבוב ועוד אחד - בחינם. 

לכן כשאומרים לכם לומר תודה, טוב תעשו אם תתרגלו להגיד אותה שעה אחת קודם. כי להגיד תודה ולהיוושע, זו לא עוד קלישאה. אני היא ההוכחה לכך שהתודה מנצחת את הכל, אפילו את השכול והאובדן.