במחשבה תחילה לפרשת תולדות: למה התלהבו הפוחזים מהנחת התפילין של הרב?

"חמישה שקלים לק"ג סוכר", הופיע על השלט הגדול בחלון הראווה של זרחיה.

למחרת ראה ששון - מהעבר השני של הכביש - את השלט של זרחיה, ועשה מעשה: הוריד את מחיר הסוכר בחנותו משישה לארבעה שקלים, וכמובן הציב שלט בחזית החנות.

ביום השלישי עדכן זרחיה את השלט: קילו סוכר בשלושה שקלים ושמונים אגורות.

המחיר אצל ששון עודכן מיידית לשלושה שקלים ושלושים אגורות.

בסוף השבוע הגיע ששון נרגז כולו לזרחיה. "אני קונה קילו סוכר בשלושה שקלים. אם תמשיך להוריד מחירים שנינו נפשוט את הרגל".

"אולי אתה תפשוט רגל", השיב זרחיה באדישות. "לי לא יקרה כלום. אני בכלל לא מוכר סוכר"...

•  •  •

הפלשתים מתנכלים ליצחק וסותמים את הבארות אשר חפר אברהם אביו. אחר מעשה זה ביקש אבימלך מיצחק שילך מגרר, ויצחק אכן עובר לגור ב"נחל גרר".

לאחר זמן חוזר יצחק לגרר וחופר שוב את הבארות שחפר אברהם והפלשתים סתמו אותן.

בספרים הקדושים מתוארות הבארות הללו כעניינים גבוהים ונשגבים. אולם אנו צריכים קודם להבין מקרא כפשוטו: מדוע חזר יצחק לגרר פעם נוספת כדי לחפור שוב דווקא את הבארות הללו?

האברך נשוא הפנים שעמד בקרון הרכבת התעלם ממבטי הסובבים. נעמד בפינתו, הפשיל את שרוול חולצתו והניח תפילין. השעה הייתה שעת בוקר מאוחרת מאוד. בפינת הקרון עמדו מספר פוחזים יהודים, שהתלחששו אודות האברך שנראה ירא שמים, אבל מתחיל להתפלל ברכבת בשעת בוקר מאוחרת.

לאחר דקות ספורות הוריד האברך את התפילין, סידר את לבושו וחזר לשבת, תוך שהוא שוקע בתלמודו.

היה זה הגאון רבי משה גרינוולד, בעל "ערוגת הבושם", שהועיד את פניו לעיר הומנא, שם התעתד לכהן כרב. נסיעתו בערב שבת לקהילת הומנא גרמה לכך שהזמן דחק מאוד; כדי שיספיק להגיע לשבת מבעוד יום נאלץ להזדרז מאוד בתפילת שחרית, ולאחר מכן לא הספיק להניח תפילין דרבנו תם. על קרון הרכבת לא התבייש ה"ערוגת הבושם" מפני הגויים והמלעיגים, התעטר בתפילין דרבנו תם, קרא את ארבע הפרשיות שאומרים עם התפילין וחלץ אותן.

כאשר הגיעו להומנא, הייתה השעה מאוחרת. חפז רבי משה גרינוולד לאכסנייתו, רץ לבית הטבילה ומשם המשיך לתפילת מנחה של ערב שבת.

יהודי העיר ציפו לראות כיצד נראה הרב החדש. גם הפוחזים והריקים שבתושבי הומנא הגיעו לבית הכנסת לראות במי מדובר. הנערים מקרון הרכבת - זיהו היטב את האברך שראו הבוקר מניח תפילין בחופזה.

"זה רב מעולה!", לחשו הפוחזים זה לזה בשמחה. "ראינו הבוקר איך הוא מניח תפילין ומתפלל; גם מאוחר, גם מסיים תוך כמה דקות. אנחנו צריכים לדאוג שהרב הזה יישאר פה כמה שיותר זמן, כדי שלא יבוא רב אחר שיתחיל להחמיר עלינו יותר מדי"...

באחת השנים ביום השני של סוכות, אמר הרה"ק רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב שיצחק אבינו (האושפיזין של אותו יום) הגיע לסוכתו, על כן יגיד "תורה" לכבודו.

וכך אמר המגיד מזלוטשוב: מידתו של אברהם אבינו הייתה מידת ענווה, "ואנכי עפר ואפר". כאשר נפטר אברהם אבינו, אימצו לעצמם הרבה מעבדיו את מה שראו אצל אברהם אבינו, וביטלו את עצמם כדי לזכות להיות בבחינת "עפר ואפר" כמותו.

יצחק חזר במיוחד מנחל גרר לגרר, כדי לחפור את אותן בארות שחפר אברהם (בדרך הפשט מדובר אכן בבארות מים רגילות, אולם כאמור, בסיפור מעשה הבארות יש לימוד למידות שהנחילו לנו האבות הקדושים, איש לפי דרכו), אולם כוונותיו של יצחק היו שונות לגמרי מכוונותיו של אברהם בחפירת הבארות.

את כוונותיו של יצחק בחפירת הבארות בשנית, לא אמר המגיד הקדוש, אולם זאת הסיק מלימוד זה: גם אם רואה יהודי הנהגה טובה אצל חברו, אל לו לחקותו ולאמצה לעצמו כמעשה קוף בעלמא. הוא חייב להתבונן בה ולראות האם היא מתאימה לו. רק לאחר שידע שהיא אכן הולמת אותו מסיבותיו שלו, יוכל לנהוג בה.

•  •  •

כמעט אף פעם לא יוצאים דברים טובים מחיקויים. לפעמים אפשר אף "לפשוט רגל" בגללם.

ולימוד נוסף אפשר להסיק מכאן: כאשר אנו רואים מישהו שמתנהג בצורה מסוימת (תפילין בקרון הרכבת) ואנו בטוחים שאנו יודעים מה היה המניע למעשיו, עלינו לזכור את חפירת הבארות של יצחק: אותה פעולה, אותה תוצאה, אולם הכוונות שונות לחלוטין.

עתה, קל יותר לדון לכף זכות במקרה הצורך. כי גם אם ראינו את כל ההשתלשלות, ואין דרך בעולם לפרש את המעשה בצורה אחרת, איננו מתיימרים (לפחות עדיין) לחשוב שאנו קוראי מחשבות ויודעי תעלומות לב...