סיון רהב מאיר: לא הכל בחיים זה אמזון פריים

את ההודעה הזו קבלתי בתחילת השבוע: "שלום סיון, שמי דוד ועליתי בילדותי מאתיופיה. הלילה יצויין חג הסיגד, אחד המועדים החשובים של העדה. כבר זמן רב שעולי אתיופיה מסתכלים על היומן, מסתכלים על הקורונה, ותוהים האם נוכל להתכנס יחד כמו בכל שנה בטיילת ארמון הנציב. לצערנו, אחרי רצף של תאריכים נוספים שהקורונה קלקלה, גם את הסיגד נחגוג השנה מרחוק, אולי בזום, בלי להתקהל. חשבתי לעצמי שאולי נוכל להתרכז ככה במהות של היום הזה. בלי פוליטיקאים שנואמים, בלי מפגש שנתי עם כל החברים, נוכל בשקט לצום כנהוג ביום הזה, לחשוב על משמעות העלייה שלנו ארצה, על התפילות שלנו כל השנים לגאולה שלמה.

את הסיגד מציינים 50 ימים אחרי יום הכיפורים. זו נקודת עצירה שנתית בזמן, לעשות חשבון נפש ולבדוק את עצמנו. 50 ימים עברו מאז התפילות שלנו ביום כיפור – איפה אנחנו עומדים? מה הבטחנו אז, ומה צריך להזכיר לעצמנו כדי לקיים?

בשורות טובות".

להמשיך לחפור בארות

הייתי באולם הזה בניו יורק בשנה שעברה, יחד עם 4,000 שליחי חב"ד. השבוע עמד שם לבדו הרב משה קוטלרסקי, מראשי חסידות חב"ד, והנחה את כנס השליחים העולמי של התנועה – ללא קהל. התמונה הקבוצתית המפורסמת לא צולמה, וכולם התבקשו להישאר בבית בגלל הקורונה. בתקופה כה קשה, המסר של הרב קוטלרסקי לאלפי שליחי חב"ד שצפו בו, ולכל העולם היהודי, היה חשוב במיוחד:"בפרשת השבוע יצחק אבינו מוצא את עצמו מול ניסיון קשה. האויבים שלו סותמים את כל הבארות שחפר אברהם אביו. מה הוא עושה? הולך וחופר בארות חדשות. הוא מצא דרך להגיע מחדש למים חיים. אנחנו עומדים מול אתגר כזה היום – בתי הכנסת נסגרו, הקהילות לא נפגשות, אנשים לא יכלו להגיע אפילו לליל הסדר ולראש השנה. מה אנחנו עושים? יוצאים לחפור בארות חדשות. פותחים שיעורים מרחוק ולומדים און-ליין, שולחים מאות אלפי ערכות של ליל הסדר לאנשים שערכו ליל סדר בפעם הראשונה לבדם, פותחים מניינים בחוץ לפי ההנחיות. יכולנו לעמוד מול הקורונה ולומר: 'מצטערים, זה זמן שבו אנחנו רוצים לפעול – אבל פשוט לא יכולים'. אבל זו לא התשובה. תמיד צריך למצוא דרכים חדשות.

מהי התרופה המדויקת למצב? לפעמים כשמישהו חולה והרופאים לא יודעים מה הטיפול המדויק, הם נותנים לו קוקטייל. הם פשוט לוקחים את המיטב מכל מה שיש להם. כך גם אנחנו עכשיו, מנסים להוסיף טוב בכל המישורים – חסד, תורה, תפילין, צדקה, מזוזה, תפילה. זו הדרך שלנו לקדם את העולם לסוף המגיפה הזו, ולגאולה האמיתית והשלמה".

עצות מחיים ולדר

הנחיתי השבוע מפגש זום בין סופר הילדים הפופולארי ואיש החינוך חיים ולדר לבין מאות בנות בכיתות ה' עד ט'. ולדר שיתף את הילדות והנערות שמשתתפות בסדנה החדשה ב-4 עצות חשובות לגיל הזה, בפרט בימי הקורונה:

1. הביטחון העצמי צריך להיות תלוי בי ולא באחרים. יש בגיל הנעורים תלות מוגזמת בסביבה. אם חברה קרובה פתאום מתחברת קצת יותר עם חברה אחרת – זה יכול להוציא אותנו לגמרי מאיזון. אם הביטחון העצמי שלכם יגיע רק מהסביבה, תהיו בבעיה. צריך למצוא את הדברים הטובים בי ולהאמין בעצמי. בתקופת הקורונה יש הזדמנות לבנות אישיות עצמאית, אחרת נסבול כל החיים מהתלות שלנו בחברה.

2. אתם יכולים לספר את סיפור חייכם. אל תתנו לאחרים לספר אותו. בפרשה שקראנו בשבת האחרונה למדנו ששרה אמנו הצליחה להתנהג בגיל מאה כמו בגיל עשרים. כתוב שכל שנותיה היו שוות לטובה, כלומר גם בשנים קשות היא לא נשברה. נכון, אתה לא תמיד יכול לבחור מה יקרה לך, אבל אתה יכול לבחור איך לפרש את מה שקורה לך, ואיך להגיב. נסה לכתוב בעצמך את הסיפור.

3. לא רק סיפוקים מיידיים. העולם הזה מושך לסיפוקים מיידיים. ימי הקורונה גורמים לנו לבזבז זמן ולשקוע לפיתויים כאלה, בעיקר מול מסכים. להשקיע, להתקדם, ללמוד, להתנדב, לבנות את האישיות – זה לא כיף. זה יוצר כיף עתידי, אבל לא מידי. לא צריך לחיות כל הזמן אך ורק למען העתיד, אבל צריך למצוא מינון נכון. עוד לא ראיתי מישהו שחי רק עבור סיפוק מידי – והצליח בחיים.

4. הלב הוא לא מחסן. אלה שנים סוערות. אתם חייבים שיהיה מישהו מבוגר קרוב שאתם מרגישים שאפשר לדבר איתו. הכי טוב שזה יהיה אחד ההורים, אבל אפשר למצוא גם יועצת, סבתא ועוד. אם קורה משהו, אם מישהו פוגע בנו, אם אנחנו מרגישים לא טוב – צריך שיהיה בסביבה מבוגר אחד שסומכים עליו.

בהצלחה!

זהירות, עייפות

אתם עייפים עכשיו? דווקא אם כן, נסו לקרוא: הרבה פרשנים של הפרשה מדברים על ההבדל בין עשו הרשע לבין יעקב הצדיק. אבל עוד לפני כל ההסברים, התורה מספרת על גורם קטן שמשפיע על הבחירות של עשו הרשע: עייפות. הוא הרי מסכים למכור ליעקב את הבכורה תמורת תבשיל אחרי שהוא מגיע עייף מהשדה, וגם מעיד על עצמו: "כי עייף אנוכי". עייפות גורמת לחוסר ריכוז, לשיפוט לקוי, לעצבנות, לחוסר מוטיבציה. עשו חי חיים שבהם העייפות והרעב הם הדחפים המובילים. הוא לא מבין דברים רוחניים ועדינים כמו בכורה, כלומר המשכיות של מורשת משפחתית. אולי עוד לפני ששואלים אם אתה צדיק או רשע, כדאי גם לשאול: האם אתה עייף?

ספר ההלכה המפורסם "שולחן ערוך" פותח בהוראה "יתגבר כארי לקום בבוקר לעבודת בוראו". כלומר, האדם צריך להתאמץ ולהתגבר כדי לקום מהמיטה בבוקר. זה כמובן נכון, אבל שמעתי פעם מהרבנית ימימה מזרחי שהיום, לאור כל הסחות הדעת והפיתויים בשעות לילה מאוחרות, לאור חוסר השינה שמאפיין את רובנו, לאור הנטייה לדחות את שעת השינה, אולי צריך לא רק להתגבר כארי בבוקר. אולי צריך לומר גם: "יתגבר כארי להתנתק מהכול – וללכת לישון בזמן".

סבלנות, סבלנות, לא קונים בשום חנות

מה היה הדבר הכי אמריקאי, הכי שונה, שחווינו בזמן שגרנו בארצות הברית? ללא ספק: "אמזון פריים". זה שירות של חברת אמזון שמביא לדלת הבית את מה שהזמנת, תוך 24 שעות בלבד. זה נשמע עניין טכני, אבל הוא מהותי מאוד. עם הזמן אתה מתרגל לתודעה האמריקאית הזו: אם אתה רוצה משהו – אתה מקבל אותו. זה לא שבישראל יוצאים לשאוב מים מהבאר, אבל בכל זאת הרגשנו הבדל. כאילו תרבות הצריכה אומרת לנו: קדימה, הכול כאן ועכשיו, אז מי צריך איפוק, תכנון והמתנה?

לעומת זאת, מה הדבר הכי בולט בספר בראשית? הסבלנות, הציפייה, הריצה למרחקים ארוכים. אברהם אבינו לא זכה שחלומו יתגשם בחייו. גם בנו יצחק לא זכה לסיפוקים מיידים, ללא מאמץ. האבות והאימהות שלנו עבדו קשה על כל דבר יקר-ערך: למצוא את החצי השני, לזכות להיריון, לחנך נכון את הילדים.

גיליתי השבוע בפרשה פרט מדהים: יצחק התחתן בגיל 40, והפך לאבא בגיל 60. כשהתורה מתארת את יצחק ורבקה עומדים בשתי הפינות של אותו חדר ומתפללים, נדמה לנו שזו תפילה חד פעמית. מתברר שהתפילה הזו נמשכה 20 שנים רצופות. לא הכל בחיים זה אמזון פריים. בדברים הגדולים צריך להשקיע יותר.