אני באמת חייבת להעניש את הילד שלי?!

איך גורמים לכך שהילד ידע שאני מתכוונת באמת למה שאני אומרת? ברור שאני רוצה שהוא יעשה, אבל בשביל שהוא יבין שאני רצינית - אני אצטרך לנקוט בעונשים. האם זאת הדרך?

כאשר את תהיי רצינית, הילד ירגיש את זה, וככל שהוא יראה את זה יותר - הוא יפנים את זה יותר, ויפעל בהתאם.

את לא צריכה להשתמש מיד בעונשים. עקביות, זהו הדבר שצריך. כך ילד מפנים שכשאמא אומרת - אמא רצינית, ועומדת מאחורי המילה שלה.

אם צריך עונש - אז גם נותנים, ולא קורה כלום.

מטרת העונש היא ללמד את הילד שיש תוצאה למעשיו. אם את נותנת עונש מתוך כעס והרגשת נקמה, ודאי שתהיה התנגדות לתת עונש ולקבל אותו. אך אם את עושה את זה מהמקום הברור שלך כאמא שזה מה שהוא צריך עכשיו, לטובתו, זה גם נתפס אצלו כך, וגם לו אין בעיה עם זה.

מה שכדאי לעשות הוא להתבונן עם עצמך, ולהבין מה גורם לך כאמא להאמין במחשבה שרק עונש יגרום לילד שלך להבין שאת רצינית... מדוע האמון הפשוט בטוב האמיתי של הילד לא פשוט אצלך, וממילא תוכלי לפעול מתוכו.

כאשר את פועלת ממקום של חוסר אמון בילד ובהתנהגותו - הוא מרגיש את זה ממך, וזה עצמו יכול לגרום לכך שהוא לא ירצה לשתף פעולה.

כאשר ילד מרגיש שמאמינים בו ושסומכים עליו, הוא באופן טבעי ירצה להוכיח כמה הוא טוב ורוצה, ואת התוצאות את תראי בשטח.

שימוש בכוחנות, במלחמה, בכעס, באיומים וכו' - גורמים לריחוק ולתוצאה הפוכה.

(יוכי דנחי, יועצת חינוכית ותומכת רגשית לגננות ולאמהות)

* * *

אני בת 20, סובלת מחרדה חברתית ומדיכאון, ולדעתי גם פיתחתי הפרעת אישיות נמנעת. אני רוצה מאוד ליצור קשרים חברתיים, אבל אני מרגישה משעממת, ושאף פעם אין לי משהו מעניין לספר. הצעד הראשון הכי מלחיץ אותי, אך גם בזמן ואחרי מפגשים חברתיים אני מרגישה חרדה, ובגלל זה אני משתדלת בדרך כלל להימנע מדברים שמלחיצים אותי. כבר נואשתי מלנסות לעזור לעצמי לבד, אבל החרדה מהחרדה מקשה עלי לפנות לטיפול.

פנייה לטיפול מלווה בדרך כלל בפחדים רבים. למעשה, במקרים רבים הפחד הוא מרכיב חשוב בתהליך הפנייה לטיפול, מפני שהוא מחייב אותך לגייס מוטיבציה ולהתייחס לטיפול כאל נקודה מכרעת בחייך. לפעמים אמנם צריך לתת לעצמך "להתבשל" מעט, עד שהפחד יפנה את המקום לאומץ לפנות ולהיעזר.

מדבריך נראה שנוכחת לדעת שהמלכודת הגדולה ביותר היא "החרדה מפני החרדה", והנטייה שבעקבותיה להימנע ממצבים ופעולות שבהם תחושי חרדה. כל הימנעות כזו, מתחילה כחד פעמית, אך הופכת לקבועה ומתרחבת למצבים אחרים. ההימנעות מסכלת את האפשרות להתרגל למצבים שאת תופסת באופן מוגזם כמסוכנים. במקביל, מתקבעות מחשבות שונות לגבי עצמך, כמו שהזכרת: שאת משעממת. לכן, כדאי להסכים לחוות חרדה. החרדה כשלעצמה אינה מסוכנת, אלא רק לא נעימה. עד כמה שזה נשמע אבסורדי, מותר לך להיות חרדה. לא כדאי לחכות שהחרדה תעלם כדי שתפני לטיפול. כרגע כדאי אולי לבדוק אם יש חברה או מישהו מבני משפחתך שיוכל לעזור לך בתהליך הפנייה וההגעה לטיפול.

(אורלי סמירה, יועצת זוגית ופסיכותרפיסטית CBT)

* * *

אני אישה פעילה, אבל לאחר תאונת עבודה נבצר ממני לשוב ולתפקד כרגיל. אני במנוחה, אבל מיוסרת מהחופשה הכפויה שנכפתה עלי. איך אוכל לזרז החלמתי?

לא תמיד נכון להאיץ תהליכים.

התהליך, מטבעו, בנוי בצורה הדרגתית, וכל שלב בו הוא נחוץ וחשוב. כך גם בתהליך ההחלמה שאת עוברת.

נכון שזוהי חופשה כפויה, אבל אם תרפי מהעיסוק ב"מתי זה יגמר", ותאפשרי לעצמך לשהות בתוך העצירה הפתאומית הזו שנכפתה - תזכי לגלות את עצמך - בעצמך.

למעשה, כל עצירה מחייבת התבוננות. את ודאי מכירה את התחושה של עמידה ממושכת בפקק מבלי יכולת התקדמות. בזמן הזה מתאפשר לנו להתבונן לעיתים בעצמנו, או מסביבנו, לעבד מחשבות או תחושות שחלפו בנו קודם... מה שלא היה קורה אם היינו תמיד בנסיעה.

כשעומד הזמן מלכת, אנו עסוקים בהתבוננות פנימה אל תוך עצמנו, ומהמקום הזה עולות תובנות.

אנו מורגלים לברוח מעצמנו, לחשוב שכל חיינו מתחילים ומסתכמים בכמה נפעל וכמה תפוקה ניתן... אבל מתברר שהגוף והנפש דורשים את שלהם, ומבקשים לעצור, להתבונן ימין ושמאל, להפיק לקחים עמוקים יותר על עצמי, זהותי ומהות תפקידי. אחרי שהאזור הזה בטוח, אנחנו יכולים להמשיך לחצות בבטחה את הכביש הסואן של החיים.

(ענבל אלחייאני, MA, מטפלת מוסמכת ב-NLP ובדמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום)