נדרים ושבועות ביהדות: עובדות וסרטונים מרתקים על חומרת האיסור

נדרים ושבועות הם שני מושגים ביהדות. בעוד נדר הוא התחייבות שאדם נוטל על עצמו, שבועה היא התחייבות של האדם לאמת את דבריו. חובה מוחלטת על האדם לקיים את נדריו ושבועותיו, כפי המובא בספר במדבר (פרק ל', פסוק ג'): "אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה" (ספר במדבר, פרק ל', פסוק ג').

מבחינות רבות קיים דמיון בין נדר לשבועה שכן בשניהם נקבע כי האדם צריך לבצע התרה של נדר או שבועה, אולם קיימים הבדלים מהותיים ומעשיים ביניהם, כאשר המרכזי שבהם הוא, שבנדר אדם יכול רק לאסור על עצמו לעשות משהו. ואילו בשבועה אדם יכול גם לחייב את עצמו לעשות משהו. שמזה נובע שגם כשאדם אוסר על עצמו משהו. בנדר האדם אוסר את החפץ על עצמו, ואילו בשבועה האדם אוסר על עצמו את המעשה. הלכות הנדרים מפורטות במשנה ובתלמוד בעיקר במסכת נדרים.

מצוות עשה מן התורה לקיים את הנדר, כפי הנלמד מהפסוק הנ"ל: "כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה", וכן: "מוצא שפתיך תשמור" (דברים כ"ג, כ"ד). העובר על נדרו, עובר על מצוות לא תעשה של "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ".

החובה לקיים נדר חלה גם על קטן הסמוך לגיל מצוות, לו מוצמד הכינוי "מופלא הסמוך לאיש". (משנה, מסכת נידה, פרק ה', משנה ו'). מצווה זו הינה שונה מרוב מצוות התורה, החלות רק על זכר מעל גיל 13 ונקבה מעל גיל 12.

מילות שבועה הן: "בחיי", "בחיים לא", "לעולם לא", "לנצח", "מבטיח", "מתחייב", וכמובן: "נשבע".

מהם נדרים ושבועות, ומהו ההבדל בניהם, מתי הם חלים ומתי לא, דיני התרת נדרים עם הרב ירון מרדכי זכאי:

חומרת שבועות ונדרים

על פי היהדות, עצם הנדר הינו דבר שלילי, גם אם האדם מצליח לקיים את נדרו. הנודר נחשב חוטא, ועל כך נאמר (דברים כ"ג, כ"ג): "וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא".

רבותינו אומרים  בעוון נדרים בניו של אדם מתים כשהם קטנים. כתוב בשו"ע (יו"ד סי' ר"ג סעי' א'): "אל תהי רגיל בנדרים. כל הנודר, אף על פי שמקיימו, נקרא רשע ונקרא חוטא". ואומרת הגמרא בנדרים (דף כ' ע"א): "אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בשבועות". ופירשו התוספות (שם): "דחמירי טפי דכתיב בו (שמות כ') לא ינקה". ועוד אומרת הגמרא (שם דף ע"ז ע"ב): "כל הנודר אע"פ שהוא מקיימו נקרא חוטא. אמר רב זביד: מאי קרא וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא', הא לא חדלת איכא חטא". במסכת נדרים (ט', ע"א) מובא שטוב שלא לנדור כלל.

זהו שנאמר: 'אל תתן את פיך לחטיא את בשרך, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, למה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך'. "אל תתן את פיך" בנדרים ושבועות, "לחטיא את בשרך" אלו ילדיך, כמ"ש  'ומבשרך אל תתעלם'. "ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא", המלאך לא יקבל את טענותיך! 'טוב אשר לא תידור, משתידור ולא תשלם' , אפילו כשעושים מגבית לטובת מצוה לא יוציא מפיו, אלא מה שיש לו לתת יתן. שכן אם ידור יוכל לשכוח ויהיו עליו כל הקללות האלה, אלא ימנע את פיו מלנדור.

ולא רק נדר ממש נקרא נדר, אלא אם אמר אתן סכום זה לצדקה, נחשב נדר. "האומר אשכים ואשנה פרק זה, אשנה מסכתא זו, נדר גדול נדר לאלהי ישראל!"  בדברים של מצוה הוא מושבע ועומד מהר סיני, וברגע שהוציא מפיו נחשב כמו שחתם על כך, ואם לא יקיים נחשב כמי שעבר על שבועתו.

צפו ב-90 שניות: זהירות! איזו מילה נפוצה היא למעשה שבועה? (הרמב"ם היומי, ספר הפלאה, הלכות שבועה י"א, בהגשת גולן אזולאי)

בלי נדר

כשנודר לצדקה, יקדים לומר "בלי נדר". לדוגמא, אם רוצה לתת עשרה שקלים לצדקה, לא יאמר "אני אתן עשרה שקלים לצדקה בלי נדר", אלא יאמר "בלי נדר אני אתן עשרה שקלים לצדקה". והיינו טעמא, משום שבצדקה, כיון שהוציא מפיו ואמר שיתן עשרה שקלים לצדקה, לא יועיל מה שיאמר אחר כך "בלי נדר", ועל כן יקדים לומר "בלי נדר", ואחר כך יאמר מה שהוא רוצה לתת לצדקה.

רבנו יוסף חיים בעל ה"בן איש חי" זצ"ל כותב בעניין החומר שבענייני נדרים, והחיוב שיש אדם לקיים את כל מוצא שפתיו, וז"ל (פרשת ראה, א'): "עניני הנדרים, האחד הם נדרי צדקה או שאר דבר מצוה של לימוד וכיוצא. והב' הם נדרי איסור שאוסר על עצמו דברים המותרים, כגון שלא יאכל שלא ישן שלא ילך שלא ידבר שלא יהנה וכיוצא בזה שהם נדרים של רשות וכל הנודר ואינו מקיים עובר בלאו ועשה דכתיב איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה, וכתיב מוצא שפתיך תשמור ועשית. לפיכך, יזהר האדם שלא ידור שום נדר, שלא יבא למעול בהם. ואמרו חכמים, המאחר נדרו שלא לקיימו ולא התירו, הרי זה פנקסו נפתחת ומדקדקין במעשיו אם הם כדאי להגן".

יש אנשים שמוציאים מפיהם כל מיני דברים ולא שמים לב לחומרא שבדבר. ואם אמר "חרם עלי" או "נידוי עלי" – יש בעיה כיצד להתיר זאת, ועליו לשאול שאלת חכם המומחה בהלכה.

(צילום: shutterstock)

נדר שנודר על חברו, כגון שאמר "אני נודר עליך שלא תאכל" וכדו' – אין בו כלום. אבל אם ענה חברו 'אמן', מעלה עליו כאילו נדר בעצמו.

יזהר אדם שלא להבטיח לילד שייתן לו דבר מה כגון פרס וכדו', ולבסוף לא יתן לו, כיון שבכך הילד לומד שלא לעמוד בדיבורו, ועל זה קונן הנביא (ירמיהו ט, ד) "וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יְהָתֵלּוּ וֶאֱמֶת לֹא יְדַבֵּרוּ לִמְּדוּ לְשׁוֹנָם דַּבֶּר שֶׁקֶר", ודבר זה חמור עד מאוד. וכך אומרת הגמרא בסוכה (דף מ"ו ע"ב): "ואמר רבי זירא לא לימא איניש לינוקא דיהבנא לך מידי, ולא יהיב ליה". פירוש: לא יאמר אדם לתינוק (ילד) אתן לך מתנה ולא נותן לו, שבזה הוא מלמד את הילד לשקר שנאמר "למדו לשונם דבר שקר".

התורה מזהירה ואומרת שצריך כל אדם לשמור על כל מוצא פיו ושלא לחלל את דברו כלל ועיקר. ואומרים חז"ל (חולין פ"ט ע"א) על הפסוק "האמנם אלם צדק תדברון" (תהלים נח, ב), מה אומנותו של האדם בעולם הזה ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן ? תלמוד לומר "צדק תדברון".

סוגי נדרים בהלכה

קיימים מספר סוגי נדרים, ביניהם: נדרי איסור, נדרי הקדש, נדרי נזירות, נדרי מצווה, נדרי תענית, ונדרי זירוזין.

נדרי איסור - במסגרת נדרים אלו, יכול אדם לאסור על עצמו חפץ מסוים (לרוב, של אדם אחר) או מעשה מסוים, וכן לאסור על אחרים ליהנות ממעשיו או מחפציו האישיים ("להדיר מנכסיו"). רוב דיניהם של נדרי איסור נדונים במסכת נדרים.

נדרי הקדש - נדרים אלו כוללים הקדשת בהמה לקורבן או התחייבות להבאת קרבן, לאו דווקא מבהמה מסוימת. בנוסף, במסגרת נדרים אלו, יכול אדם להקדיש את ממונו לבית המקדש (הקדשי בדק הבית). בהקשר זה, יכול אדם להקדיש רק דברים הנמצאים בבעלותו הפרטית. דיני נדרי הקדש כלולים בעיקר במסכת ערכין. יצוין כי לאחר תקנת רבן יוחנן בן זכאי שלא לנדור לאחר חורבן המקדש להקדש, מקובל כיום לנדור (אם בכלל) אך ורק על מנת לתת תרומה לבית הכנסת או לצדקה, ויש המקפידים לסייג גם התחייבות זו באמירת "בלי נדר".

נדרי נזירות - קבלת האדם על עצמו להיות נזיר. הלכות נדרים אלו נדונים ברובם מסכת נזיר.

נדרי תענית - תעניות שאדם מקבל על עצמו, בדרך כלל בתפילת המנחה של היום שלפני התענית, לאורך הדורות נכתבו נוסחים לקבלת התענית. דיני נדרים אלו נדונים בתלמוד במסכת תענית.

נדרי מצווה - נדר לקיים מצווה כלשהי שנועדו לזירוז בעלמא.

נדרי זרוזין - נדר שנדר אדם על עצמו לא לשם הנדר אלא בכדי לזרז או לזרז אדם למעשה.

התרת נדרים

אדם שנדר נדר ומתחרט על כך יכול לבוא לפני חכם או לפני שלושה הדיוטות, הנחשבים לעניין זה כבית דין, ובהתקיים תנאים מתאימים גם להישאל על נדרו, כלומר שיתירו את הנדר ויבטלו אותו למפרע.

החכם מתיר את הנדר על ידי "פתח", היינו קביעה שאילו הנודר היה מודע למלוא המשמעות של הנדר לא היה נודר כלל, והרי זה כאילו היה הנדר בטעות. מחלוקת חכמים האם ניתן להתיר על סמך חרטה בלבד.

כיצד מתירים את הנדר? לא ניתן להתיר את הנדר על ידי שליח, אלא הנודר עצמו צריך להופיע לפני החכם (תלמיד חכם מומחה, ואם אין בנמצא – 3 הדיוטות, המהווים בית דין). הנודר מפרט את נדרו, ומנמק מדוע הוא מתחרט על נדרו ורוצה להתירו. המתיר שואל אם התחרט מנדרו לחלוטין? באם התשובה היא חיובית, אומר לו "מותר לך", ומכאן ואילך הנדר בטל. אם התשובה שלילית המתיר מציע לו פתח לחרטתו שצריכה להיות דבר עליו לא חשב הנודר בעת שנדר, אך אילו היה חושב לא היה נודר. כאשר הנודר מתחרט בשל אחד הפתחים מתיר לו את הנדר.

באופן עקרוני, אין מתירים נדרים בשבת, מלבד נדרים שהם צורך השבת עצמה (כגון: אדם שנדר שלא יאכל בשר, והנדר פוגע בעונג שבת).

האם צריך לעשות התרת נדרים דווקא בפני עשרה אנשים או מספיק שלשה? הרב ירון אשכנזי מסביר:

התרת נדרים בערב ראש השנה וב"כל נדרי"

נהוג לערוך התרת נדרים קבועה בכל שנה בערב ראש השנה, ויש נוהגים אף בערב יום הכיפורים. הטקס נערך במעמד שלושה אנשים. התוקף ההלכתי של התרת הנדרים הזו מוגבל, והתועלת המעשית שלו נתונה במחלוקת הלכתית. הטקס כולל גם הכרזה על ביטול מראש של כל הנדרים שיינדרו בעתיד. ביטול מראש כזה לא מועיל לכל הנדרים.

תפילת "כל נדרי" בערב יום הכיפורים, נועדה להתיר נדרים שנעשו ללא מחשבה או מתוך הכרח.

הפרת נדרים

אב יכול להפר את נדרי בתו כשהיא נערה (מגיל שתים עשרה עד גיל שתים עשרה וחצי בלבד). כמו כן, הבעל יכול להפר את נדרי אשתו הנוגעים לתחומים שביניהם, או נדרי עינוי נפש. "הפרה" הוא סוג ביטול נדר שונה מ"התרה", ואינו תלוי בשום פתח, חרטה או טעות. נוסף על כך, הפרת נדרים מבטלת את הנדר רק מאותו רגע ואילך, לעומת התרה שמבטלת אותם למפרע.

דיני התרת נדרים והפרת נדרים, מבוארים בפירוט במסכת נדרים שבתלמוד הבבלי.

נדרים באיגרת הגר"א

הגאון מוילנא, באיגרת המפורסמת שכתב לאשתו, ביקש שתקפיד מאוד על עניין נדרים ושבועות, וכל חטאי הלשון. כה דבריו: "ולכן אני מזהירך, שתרגיל בכל היותר לישב יחידי, כי חטא הלשון על כולו. כמאמר חכמינו ז"ל (תוספתא פאה, א), "אלו דברים שאדם אוכל כו' ולשון הרע כנגד כולם". ומה לי להאריך בזה העוון החמור מכל- העבירות. "כל-עמל האדם לפיהו" (קהלת ו, ז)... וידביק שפתותיו כשתי ריחים כו'. וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים, ועל כל דיבור הבל, צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו. וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים האסורים, כגון: לשון-הרע וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בבית-הכנסת ובשבת ויום-טוב, על אלו צריך לירד לשאול למטה הרבה מאד, ואי-אפשר לשער גודל היסורין והצרות שסובל בשביל דיבור אחד (זהר), ולא נאבד אפילו דיבור אחד שלא נכתב".

עוד מוסיף הגר"א ומבקש מאשתו שתקפיד ביותר על חינוך הילדים שלא להוציא מפיהם נדרים ושבועות: "גם באתי לבקש מאתך מאד מאד בבקשה גדולה ועצומה ושטוחה, שתדריך את בנותיך מאד שלא יצא מפיהם קללה ושבועה וכזב ומחלוקת, רק הכל בשלום, באהבה ובחיבה ונחת. ועל קללה ושבועה וכזב, תכה אותם ולא תרחם עליהם כלל".

מסכם הגר"א את דבריו ואומר: "אבל העיקר לזכות לעולם-הבא בשמירת פיו, וזהו יותר מכל התורה והמעשים, כי הפה קדש קדשים".

מי איים על הרש"ש בסכין? מה נדר באותו רגע? הרב זמיר כהן בסיפור מופלא הממחיש את מידת האמת אצל גדולי ישראל:

סיפורי נדרים בתנ"ך

אליעזר עבד אברהם

כאשר אברהם אבינו שלח את עבדו למצוא אישה לבנו, יצחק, העבד לא ידע כיצד ימצא אישה. נדרו מובא בבראשית (כ"ד, י"ג-י"ד): "הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה וְאָמְרָה שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".

בדברי חז"ל (תלמוד בבלי, מסכת תענית, ד', ע"א) מצוין כי אליעזר שאל "שלא כהוגן", כיוון שהנערה שהיתה עונה על התנאים יכולה היתה לא להתאים ליצחק.

יעקב

כאשר יעקב ברח מאחיו עשו, ועמד לצאת מארץ כנען, ונמצא במצב של חוסר ודאות וסכנות עתידיות הוא נדר את הנדר הבא: "וַיִּדַּר יַעֲקֹב, נֶדֶר לֵאמֹר: אִם יִהְיֶה אֱלֹהִים עִמָּדִי, וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם, אֶל בֵּית אָבִי; וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹהִים. וְהָאֶבֶן הַזֹּאת, אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה, יִהְיֶה בֵּית אֱלֹהִים; וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי, עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ". (בראשית כ"ח, כ'-כ"ב)

מלחמת בני ישראל בערד

כאשר עברו בני ישראל בנגב בדרכם לעבר הירדן המזרחי, הם הותקפו על ידי מלך ערד, שלקח כמה מהם בשבי. באותו זמן נדרו בני ישראל נדר כי אם ינצחו במלחמה, כל השלל שייתפס יוקדש לה'. כה מובא בחומש במדבר (כ"א, א' – ג'): "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד יֹשֵׁב הַנֶּגֶב כִּי בָּא יִשְׂרָאֵל דֶּרֶךְ הָאֲתָרִים וַיִּלָּחֶם בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּשְׁבְּ מִמֶּנּוּ שֶׁבִי. וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל יִשְׂרָאֵל וַיִּתֵּן אֶת הַכְּנַעֲנִי וַיַּחֲרֵם אֶתְהֶם וְאֶת עָרֵיהֶם וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם חָרְמָה".

יפתח הגלעדי

סיפור נדרו של יפתח הגלעדי הוא סיפור כואב ועצוב. היה זה כאשר יפתח, ששפט את ישראל, יצא למלחמה קשה נגד בני עמון. הוא נדר לה' שאם ינצח במלחמה, מי שיצא מפתח ביתו לקראתו בשובו מן המלחמה – יינתן לעולה לה'. כה מובא בספר שופטים (י"א, ל'-ל"א): "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי. וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה".

גם יפתח נדר שלא כהוגן, כיוון שלא לקח בחשבון שייתכן ויצא לקראתו אדם או חיה טמאה. אכן, למרבה הטרגדיה, עם שובו מהקרב יצאה לקראתו בתו היחידה. יפתח שחש חובה לקיים את נדרו, העלה את בתו היחידה לקרבן.

חז"ל ציינו כי יפתח טעה מאוד בהקריבו את ביתו, והעבירו ביקורת עליו ועל פינחס, שהיה באותו דור ולא הפר את נדרו. כה מובא בויקרא אבה (ל"ז, ד'): "היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש הדא הוא דכתיב (=זה מה שנאמר): "ופינחס בן אלעזר נגיד היה עליהם לפנים ה' עמו" (ספר דברי הימים א', פרק ט', פסוק כ'). יפתח נישול אבר אבר ונקבר (במקום שנפל) הה"ד: "ויקבר בערי גלעד" (ספר שופטים, פרק י"ב, פסוק ז') - "בעיר גלעד" לא נאמר אלא "בערי" - מלמד שהיה נישול ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה".

חנה

חנה, עקב עקרותה, נדרה נדר להקדיש את בנה לעבודת ה': "וַתִּדֹּר נֶדֶר וַתֹּאמַר ה' צְבָאוֹת אִם רָאֹה תִרְאֶה בָּעֳנִי אֲמָתֶךָ וּזְכַרְתַּנִי וְלֹא תִשְׁכַּח אֶת אֲמָתֶךָ וְנָתַתָּה לַאֲמָתְךָ זֶרַע אֲנָשִׁים וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ". (שמואל א', א', י"א). חנה אכן קיימה את נדרה, ובנה, שמואל, הוקדש להיות נביא לה'.

הלכות נדרים ושבועות מתוך "ילקוט יוסף"

"לא אכפת לי מהכסף שלי, אבל להישבע לשקר?!"

האם יש לנדר בשעת כעס דין נדר?

"אני כבר חוזר אליך" – האם זהו נדר?