תחרות הסיפור הקצר: מתוך ההפיכה

צפת, 1837

לאורן של קרני השמש הצעירות מבחינה מרים בגרגירי האבק המרחפים בחלל החדר. היא מנפנפת בידה, מנסה להניס אותם. הם עקשניים, מתזזים מולה בהתרסה, ומרים מרפה. אבא גם כך לא מרגיש בהם. אבא לא מרגיש בכלום. לא בצינה הנושבת מקירות האבן, לא בזבוב שנח על מצחו ולא בבואה של מרים. אבא שוכב קפוא על המיטה, ואינו מניד עפעף. פניו האציליות נרפאו זה מכבר מאותות הפציעה, אך קורת העץ הכבדה שקרסה על ראשו פגעה בו קשות, והוא נותר כך, בשינה שלווה שאין לה סוף. "אני חייבת להתייעץ אתך, אבא", היא מתחננת בשקט. ואז עוצמת עיניים ורואה את אבא שלה החי, הערני, מקשיב לה בריכוז, ומצחו מתקמט כשהוא חושב על פתרון. חיוך קל מאיר את פניו כשהוא פורש בבהירות את תשובתו. "אתה שומע, אבא?", היא עומדת ליד המיטה, נשימתה קצרה. "ר' יוינה הציע שידוך. הוא תלמיד חכם אמיתי, אבא. כמו שהיית רוצה בשבילי. ר' יוינה אומר שהוא עילוי מופלג, בחור מיוחד שאין כמוהו. גם דוד שמואל התפעל ממנו מאוד כששוחח איתו. הוא אמר שהוא מקרין אצילות, שאהבת תורה זורחת לו מהעיניים. כמו שהתפללתי, אבא. כמו שביקשתי. אבל אבא!", הקול שלה נואש. "אבא, אני לא דמיינתי בעל נכה! אבא, אני לא רוצה חתן שהרגליים שלו מרוסקות, שהוא לא... לא מסוגל ללכת בכוחות עצמו! לא ככה תכננתי... רעידת האדמה הנוראה פגעה לו רק בגוף החיצוני, ונפשו שלימה, כך אומרים. שלמות שנדיר למצוא... אבל...! מה אתה אומר, אבא? אבא, אני חייבת להחליט. אני צעירה עדיין, אולי בכלל עדיף לחכות להצעה של בחור שהוא... גם וגם? אוהב תורה, לומד תורה, ובעל גוף שלם? האם אמצא? אבא, אני צריכה אותך, תעזור לי!". היא פקחה עיניים רטובות. ההבעה שעל פניו של אבא נותרה חתומה, כמקודם. כמאז. היא היטיבה את שמיכת הצמר לגופו, לחשה "שלום" עצוב, ויצאה את החדר בגב שפוף.

בובע בלומה! היא ידעה פתאום. היא המוצא היחיד.

בובע בלומה הקשיבה בשקט, והנהנה מדי פעם. "זו שאלה קשה, מיידאלע. אלו החיים שלך. אני לא יכולה להחליט בשבילך. את צריכה לבחור מה חשוב לך. מה חשוב לך יותר, מרימק'ה", לואט קולה של בובע. "לבחירה שלך יש משמעות לכל החיים שלך. של הילדים שיהיו לך, בעזרת ה'. של הצאצאים. זו בחירה לדורות!".

"אני.. אני רוצה הכל", העיניים הצעירות של מרים פעורות לרווחה. "אולי.. בטח יש עוד בחורים בארץ הזו... בריאים וגם צדיקים. הולכים וגם למדנים...". מילותיה יבשות, תועות. "אולי", אומרת בובע. "לעולם אי אפשר לדעת. אבל ניסיון החיים שלי לימד אותי, חמודהל'ה, שאין שלם. אין אף בן אדם שמושלם בכל התחומים, בכל הנקודות. רק את צריכה להחליט, מרים. מה השיקול הראשון, ועל מה את מוכנה לוותר. רק את, מרים", אמרה בובע בלומה, מילותיה מדודות. ידה הקמוטה גיששה אחר ידה של מרים, מלטפת קלות. "אני לא יודעת, בובע. אני לא יודעת", הקול של מרים צרוד. "אני לא יכולה להחליט לבד. אני צריכה את ההכרעה של אבא. לו רק אבא היה פה...".

בובע בלומה היטיבה את השביס השחור שלראשה, מהורהרת, ושאלה: "אולי אבא השאיר איזו צוואה, מכתב, איזה מסר בשבילך?". מרים לחשה: "לא". אבא נפצע פתאום. נפצע ולא החלים מעולם. אבא שלה. היחיד. החזק. אבא שהיה לה גם לאם. "אולי... הוא אמר משהו, לפני שהוא...?", ניסתה בובע. "מרים, תזכרי, מה אמר לך אבא בדקות האחרונות שהיה... בריא?". מה הוא אמר? מרים לא רצתה לשוב לרגעי האימה האלו. אבל... אבא אמר משהו! זו הייתה הצוואה שלו! "הוא אמר... שצריך להציל את ספר התורה. הוא צעק שיש ספר תורה בין ההריסות. שנחלץ אותו". המצח של מרים התכווץ. "וזהו. אחרי זה הוא לא אמר כלום יותר", היא נאנחה בעצב. בובע בלומה שתקה רגע, ואז עיניה הסומות נפערו לרווחה. "מרים!" הקול של בובע היה מואר. "אבא ענה לך! את זוכרת איזה מאמר חז"ל היה אבא מחבב? הוא היה חוזר עליו הרבה. "כמה טיפשים האנשים שקמים בפני ספר תורה, ולא קמים בפני תלמיד חכם". שהרי תלמיד חכם הוא ספר תורה חי! מרימק'ה, אבא ענה לך. הוא ביקש ממך שתקימי ספר תורה חי, מתוך ההריסות".

ושוב פלשו קרני השמש אל החדר האפל, מלטפות, וגרגירי אבק מרקדים לאורן. אבל עכשיו, הם כאן יחד.

"אבא... אבא?", מרים רכנה ליד המיטה, מילותיה רועדות. "אבא, רציתי... רצינו לספר לך... מגיע לנו מזל טוב, אבא. אני כלה. כלה של ספר תורה חי".

ואולי היה זה רק דמיון, שחיוך חלף על שפתיו של אבא?