סיון רהב מאיר: איך זה שלא שמעתי על האנשים האלה אף פעם, עד היום?

שלום סיון, שמי שירלי לייזרסון מחיפה", כך נפתח המייל שקיבלתי. "ביום שלישי שעבר, נשיא המדינה ושרת הקליטה פנינה תמנו-שטה העניקו את פרס משרד הקליטה והקליטה לעולים שתרמו תרומה מיוחדת למדינה. נחשפתי באירוע למגוון מדהים של סיפורי הצלחה מרגשים. למשל, ד"ר אברהם יצחק שעלה מאתיופיה בגיל 18. אביו עסק בהעלאת יהודים בלתי חוקית מאתיופיה, והבן למד פה רפואה, שירת כרופא גדודי והציל חיים של חיילים רבים. לאחרונה השתחרר בדרגת אלוף משנה אחרי שהיה מפקד הרפואה בפיקוד הדרום. איך לא שמעתי עליו ועל סיפורו עד היום?

"ועוד זוכה: אתי ציונית-גושן, שעלתה מאיראן עם בעלה ושני ילדיהם. הם היו אחראיים לתעשייה של זיופי דרכונים והצליחו להציל יהודים רבים שעלו ארצה רק בזכותם. בשלב מסוים השלטונות תפסו אותם ועינו אותם. שניהם הוכרו כאסירי ציון, כיוון שישבו בכלא האיראני. הם חצו ארצות רבות במסע מפרך עד שהגיעו לישראל, ואתי כתבה על כל זה ספר נפלא שראוי להפוך לסרט. גם עליה לא שמעתי עד לטקס.

"או למשל פרופ' בן קורן, עולה מארצות הברית, שייסד את עמותת 'גישה לחיים'. הוא מומחה בינלאומי לטיפול בגידולים סרטניים, והעמותה שלו עוסקת בעידוד הנפש והרוח של האדם החולה. הוא עוסק במה שהוא מכנה 'מדע התקווה', וחושב שבארגז הכלים של הצוות הרפואי חייבים לכלול היום את התקווה ככלי חיוני בטיפול.

והייתה שם גם ד', עולה מצרפת, שעבודתה כה מסווגת שאי אפשר לחשוף כל פרטים עליה".

שאלתי את הכותבת מה היא עצמה עשתה בטקס, וכך היא ענתה: "בעלי, ד"ר איליה לייזרסון, הוא אחד הזוכים. אנחנו הורים לשישה. הוא עלה מברית המועצות בגיל 19, בלי לדעת עברית, למד פיזיקה והיום הוא מנהל החדשנות בחטיבת התקשוב בחברת אלביט. אחד הפיתוחים האחרונים שלו עוסק בסיוע לחולי קורונה. אבל אני לא כותבת כדי לפרסם אותו, אני פשוט חושבת שכדאי שעוד אנשים יידעו על הטקס הזה ועל הרוח הזו. אני לא נרגעת מהדמויות שפגשנו שם. איך יכול להיות שלא מצאתי אף אזכור לכך, בשום מקום?".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".