תחרות הסיפור הקצר: עוד אשוב, אמא

הטלפון שלך מצלצל. אמא.

את מחליקה את המכשיר אל התיק, כאב קטן זועק לך בפנים, את משתיקה אותו.

גלים רכים ועצובים באים לקראתך. הים רגוע. את פחות.

שעה ארוכה את יושבת על החול, שעוטף אותך וזורה סביבך גרירים לרוח. השמש נאכלת שם באופק, ונורות רחוב צהובות מבזיקות מעליך. לילה.

האוטובוס מושך אותך הביתה. אין לך הרבה אפשרויות.

"איפה היית?", דאגה בעיניים של אמא. ומעט כעס.

"אצל חברה".

"איזו חברה, זהבית?" הידיים של אמא לא מאפשרות לך להיכנס לחדר. את חזקה יותר מאמא, אך בכל זאת את עומדת.

"אפרת. אפרת שחר". את זורקת שם ומפהקת "מה, אני בחקירה כאן?".

"אפרת שחר התקשרה לכאן היום ורצתה אותך, את לא היית אצלה", אמא משליכה לעברך את העובדות מסודרות כל כך. חותכות.

"נכון, שיקרתי". אין לך מה להפסיד. גם ככה האמת עוד תתגלה. זה עניין של זמן. "עכשיו אני יכולה סוף סוף להיכנס לחדר שלי?".

אמא הודפת את עצמה אחורה. שפתיה תלמים.

"לילה", את זורקת.

"טוב", סדקים בקול של אמא.

רק על הכרית את מפרקת את מעטה הפנים החזקות לדמעות קטנות. את בוכה את עצמך לדעת, וקול ההתייפחות מהחדר, של אמא לאבא, לא מגיע אליך. את פצועה גם בלעדיו.

-

"היא עדיין לא חזרה, הטלפון עובר לתא הקולי". הלחץ צובט אותי. אליהו מאופק, שקט, התלבש על הבית, הילדים במיטות. כמעט כולם.

מיטה אחת ורודה עם לבבות אדומים ושמיכה מעורבבת עדיין ריקה.

"אני דואגת, אליהו", הקול יוצא לי מקוטע "היא עדיין ילדה, לך תדע איפה היא מסתובבת, עם מי...".

הידיים שלו מחייגות שוב. הוא לא מסיים והמסך מואר. "הו, זה היא!".

"זהבית?".

"אהממ... זו לא זהבית. כאן שחף. מצאתי את הבת שלכם כאן, על החוף. אני מדבר עם האבא?".

אני לא שומעת את השיחה, והחיוורון של אליהו הולם בי. אני מסמנת לו, והוא לוחץ על הרמקול. קול גברי נשפך למטבח ולאוזני ההמומות.

"כן, איפה היא?".

"היא כאן לידי, היא מבקשת למסור שהיום היא לא תגיע הביתה".

אליהו שותק. הלב שלי צורח. מי אתה בכלל, שמדבר מתוך הטלפון של הבת שלי?

"תן לי אותה", בעלי מוצא שלוש מילים.

אני שומעת לחישות מעבר לקו.

"היא לא יכולה", הוא עונה בשקט. הקול שלו לא צעיר.

"תגיד לה!", אני חוטפת את הטלפון, אליהו לא מתנגד. "שאם היא לא באה לכאן תוך שעה, היא לא תוכל לבוא לכאן יותר, אין דבר כזה!".

צליל ניתוק עונה לי. הטלפון קורס ממני לרצפה ומתפזר לחלקים.

"היא לא תבוא", השפתיים של אליהו אומרות לי. "אני מכיר את הבת שלנו".

-

"יש לי בת בגילך", שחף אומר לך. "בואי לבית שלי". הוא נראה בן חמישים, ובסך הכל אדם טוב.

"זה בסדר, אני אשאר כאן". לא שיש לך לאן ללכת. אבל לא נעים להתנחל בבית אחר. שכחת את הבגדים הארוכים בחנות, וכעת את לא יכולה לחזור הביתה. אם אמא תראה אותך לבושה ככה היא תתעלף. אבא יכעס.

"מה פתאום", שחף מתעקש, ואת שמחה מכך. "בואי. מחר בבוקר כבר תראי מה לעשות".

שקט ברכב שלו. הוא לא מדובב אותך. ואת אף פעם לא אהבת לספר על עצמך.

הבית שלו רועש מעט יותר. גלי, בתו, מציצה בך במעט סקרנות וחוזרת למסך. "מי את? מאיפה צנחת עלינו?". היא ישירה, ואת אוהבת את זה.

"מזימבבואה, ד"ש מהג'ונגל", את מניחה את עצמך על הספה ומתכוונת לכל מילה. אלו הם חוקי הג'ונגל, מי שחזק - שורד. ואת, כנראה לא היית חזקה, אז לא שרדת.

"את היית דוסית, נכון?", העיניים של גלי שוב מתנתקות מהצג המואר, משל פיצחה נוסחה סודית.

"עלית עלי", את מחייכת. היית דוסית. ככה בשתי מילים היא חותמת את שש עשרה השנים שבך. את לא מתקנת אותה ואומרת "אני עדיין", משום שאת כבר לא.

"את דווקא נראית מגניבה", גומה קטנה נפערת בלחי של גלי.

"תודה, חמודה שאת!", המחמאה קונה אותך, בפרוטות.

-

דפיקות על הדלת בחדר.

"אמא! יש לך טלפון!", הצרחות של יעקב חודרות אל מעטה השמיכה בה ליפפתי את עצמי.

"אני לא יכולה עכשיו", משהו בקול שלי מסגיר את הדמעות, ואין לי כיצד למנוע את זה. הראש מתפוצץ מהדאגה המתמשכת, מהאשמה שחותכת בי כמו להב לוהט.

טיפות קטנות של גשם רוקדות מעלי. אני מגיפה את התריסים, ובהחלטה של רגע שולפת את המטריה מהארון. מעט איפור כדי לא להבהיל את הילדים, חיוך גדול ואני יוצאת.

חושך בחוץ. הממטרים מתעצמים. אנשים בודדים חולפים ברחוב. גם אני בתוכם. בודדה. אליהו מוצא נחמה בלימוד התורה, הילדים חיים בעולם משלהם. הם מנסים לעזור, גם אליהו.

אבל. זה. לא. זה.

מתחת למשולשים הצבעוניים במטרייה אני מרשה לעצמי ומערבבת את טיפות הגשם בדמעותי.

"מה לא עשיתי טוב, אלוקים?", לחישה פצועה פורצת את פי. "הבת שלי. הבת שלך. כבר לא מכירה בנו כהורים, גם לא בך... איפה טעיתי?" ברק מסנוור מבקע  את מבטי. אני עוצמת עיניים, נשענת על גדר חומה.

"ברוך אתה... עושה מעשה בראשית", אני מכוונת במילות הברכה.

"אמן", קול לוחש מאחורי. אליהו.

"מה אתה עושה כאן?", אני מופתעת. הוא אמור להיות כעת בכולל ערב.

"הילדים צריכים אמא חזקה", העיניים שלו מביטות קדימה. עוקפות אותי. משהו מבריק בעיניו. "וגם אני".

רעם מרעיד את הרחוב.

-

אחות של אמא ממתינה לך על הספסל. היא נראית דרוכה.

התלבטת הרבה איך להגיע, אך רצית שסוף סוף מישהו מהמשפחה יראה אותך בגודל הטבעי. עם רבקי, דודה שלך, תמיד היה לך קשר טוב.

"רבקי?", את מנתקת את חוט מחשבותיה.

"אה... זהבית! לא זיהיתי אותך...", ההלם על פניה שקוף. את מרגישה את עיניה דוקרות את הג'ינס שלך, אך מתעלמת.

השיחה עם רבקי מהלכת על שדה מוקשים. אתן מנסות להלך בין לבין. בסוף רבקי לוחצת.

"אז מה באמת היה חסר לך בבית?". בום. מוקש. את לא עונה. אין לך תשובה. לא היה חסר לך דבר. אולי הצורך בפירוק מוסכמויות. בלהיות חריגה, לא בתלם. אולי המכשיר שקנית והצפייה עד השעות הקטנות. אולי.

"לא יודעת, פליז, אל תחפרי לי עכשיו".

"אמא שלך שבורה. גם אבא. כל המשפחה", היא הולמת בך "מה קרה לך? באמת...". היא לא ערנית להבעות המתחלפות שלך.

ואז, ברגע בו היא מבקשת ממך את האמת, את מוצאת את עצמך מגוללת בפניה את השקר הכי גדול בחיים שלך.

"את לא באמת מכירה את ההורים שלי...", המילים נורות ממך בצרורות. "כלפי חוץ הם אנשים נחמדים, אבל בבית? אל תשאלי...".

את מדברת, ורבקי פוערת עיניים מולך. את מנסה לעצור, אבל השטף גדול ממך. את חייבת סיפור דרמטי שיהווה הצדקה לצעד שלך. כי באמת לא היה חסר לך כלום.

שעתיים אחר כך אתן נפרדות. רבקי מחבקת אותך ודוחפת לכיסך שטר כחול. את לא מתנגדת.

"נהיה בקשר", היא מבטיחה לך.

את לא מגיבה. היא הולכת. את צונחת לספסל כמו בובה מפורקת.

תמיד אמרו לך שאת שקרנית פתולוגית. הנה, כעת הוכחת את זה.

-

האורות באולם מטשטשים אותי. אין לי כוח לשחק ולחייך לכל העולם. אך אני נכנסת בכל זאת. חתונה משפחתית.

"מה קורה? הרבה זמן לא נפגשנו!". אני שונאת שקט. אחיות שלי מביטות בי, הן יודעות שזהבית ברחה מהבית ומנסות לגלות מה עובר עלי מתחת לאיפור. אני לא מפרגנת להן, ודוחסת משפטים על כל הנושאים שבעולם. רק לא על - עליה.

רק לאחר שעתיים, כשהחושך בחוץ כבר מולי, ניגשת אלי רבקי.

היא נבוכה. היא המומה. אני מחייכת אליה, תמיד חיבבת את רבקי אחותי הקטנה.

זה היה החיוך האחרון שלי באותו ערב. של שתינו.

שברים של כאב דוקרים אותי כל הדרך הביתה. הם מאמינים לה, לילדה שלי. הם תומכים בה מאחורי גבי. מגבים אותה. מכילים. המשפחה שלי. הם איתה, נגדי.

צפירת משאית מנערת אותי. כמעט חציתי את הכביש באדום.

כמעט האמנתי שיש עוד מישהו בעולם שיהיה איתי. שיבכה את שבר בתי.

התבדיתי. לא רק עסקים לא עושים עם משפחה.

-

שלוש שנים אחר כך.

את מוקפת פרמדיקים, מעורפלת. מישהו מרים אותך על אלונקה, המבט שלך מרחף. מנותק. זווית העין שלך קולטת את האופנוע מרוטש על הרצפה. נוזל אדום מקשט אותו. בכתמים כואבים.

שתי דקות קודם טסת על האספלט הכהה. תחביב שלך. להסתכן.

כעת כל הגוף שלך מזכיר לך את קיומו בדקירות עזות שגורמות לך להתנדנד בין ערנות לערפול. הערפל מנצח.

את מתעוררת. העפעפיים שלך שמוטות, אין בך את הכוח לפקוח אותם. כמו משקולות מעל עינייך. אין סיכוי שאת יוצאת מזה שלמה. הרגליים שלך נתונות בתוך גבס נוקשה. הראש מקובע.

לא ראית הרבה אור מאז. חושך השתלט עליך.

"זהבית...", מגע רך מלטף את כף ידך. את מתמכרת לקול. פוחדת לפתוח את העיניים ולגלות שדמיינת. שלוש שנים חולפות מולך. בודדות.

"זהבית שלי...", משהו רטוב מזדחל על כף ידך.

"א-מ-א?", השפתיים שלך רושמות לה. צורחות בלחש. מקוות.

"את בסדר?", הקול שלה רועד. את מרגישה אותה קרובה. מאוד.

העיניים שלך ממצמצות. האור חודר אליהן בכמות גבוהה מדי. לוקח לך שתי דקות להתרגל. לאור. לאמא. היא  מולך, כמו אז. נראית כמו תמיד.

את אוחזת בידה של אמא. גלים של תקווה מניסים את הייאוש שהשתרש בך.

"ה-ת-ג-ע-ג-ע-ת-י---"

-

היא נרדמה. אני מיטיבה את השמיכה סביבה, נושקת לפניה הכאובות ויוצאת.

הגינה למרגלות בית החולים מקבלת אותי בשקט בראשיתי של בוקר. לוקחת נשימה עמוקה. אתמול קיבלתי את הטלפון. הייתה שיחה נכנסת מזהבית. הלב שלי פעם כשעניתי, וכמעט נדם כשהקול מתוכו לא היה של בתי.

"היא הייתה מעורפלת וביקשה שנתקשר אליך", אמר לי הפרמדיק, לא מודע לגשר שבונות מילותיו על אדמת הבולענים. חצי שעה אחר כך כבר הגעתי לכאן.

-

יחלפו שבועיים עד שידי יגלגלו את הכיסא המתכתי של זהבית במסדרונות בית החולים. ניכנס למעלית ונרד למטה. רוח קרירה תשטוף אותנו.

בפעם הראשונה מזה שלוש שנים את תבקשי מאמא סליחה. שפתייה של אמא ישרטטו חיוך נוגה. היא לא תאמר לך דבר. כאילו הגב שהפנית והשקרים שלך לא ניפצו את חייה. רק תשאל אותך באבירות איך את מרגישה.

"אני בסדר", את תגידי לה, ותניחי ראש מתרפק על זרועותיה.

הירח שיציץ אלי ערב ימצא אתכן מכורבלות ויבזיק מלמעלה רסיסי נוגה לילי.

הוא ימצא אותנו יחד. ללא תנאים. ללא מחיצות.

כמו לב אחד.

כמו אם ובת.

כמו מסע אינסופי וכואב שרשם כעת סימן דרך בשביל חזרה אל הבית.