תחרות הסיפור הקצר: והיא כל כך צעירה

הראש על הכרית, אבל השינה ממנה והלאה.

שתי תהלוכות בהפרש של פחות משנה אחת וההבדל ביניהן עמוק כל כך.

היא עוצמת את העיניים, והאורות שליוו את התהלוכה מנצנצים בחוזקה.

הלב שלה מלא בשמחה של סיפוק. היום הוכנס ספר תורה, ומי היה יכול להאמין שרק שבוע קודם היתה אזכרה של השנה.

הלב שלה בוכה חזק.

ואיתו בוכה כעת גם אסתר הקטנה.

היא קמה, רוכנת אל המתיקות ששוכבת בעריסה שלידה.

תינוקת שנולדה ללא אבא. שלא הרגישה אותו מלטף אותה, ואוהב כל כך...

שנה ושבוע מאז שחרב עליה עולמה, והיא צעירה כל כך, מטופלת בילדים רכים בשנים ובתינוקת אחת שעדיין לא הגיחה לאוויר העולם.

שנה ושבוע מאז שעזב אותה לאנחות עם צוואה אחת, שכלל לא תכנן להעביר לה.

* * *

שנה וחצי לפני.

שניהם יושבים במטבח שמואר קלושות. רעש המקרר החדש שחובר לשקע גובר על הדממה שהם רגילים אליה בשעות הערב הללו. למרות זאת הוא עדיין מדבר אליה באותו טון ששייך רק לו, שקט, מתחשב ועדין.

"את מרוצה, חנה? יש מספיק מקום במקרר לכל מה שחשבת להכניס בו?".

היא מחייכת, פותחת שוב, רק בשביל להרגיש שזה אמיתי, ואומרת: "תודה".

"אף על פי שעדיין הייתי מעדיף שנוציא את הכסף הזה על ספר תורה", הוא כמעט לוחש.

זה בטח לא מה שציפתה לשמוע.

הטון שלה קצת עולה "אבל ברוך השם התברכנו בבנים זכרים, הם יביאו לנו נחת בחיים, וגם קדיש במאה ועשרים שלנו".

"בסדר", הוא לא מתווכח, "העיקר שתהיי מרוצה ושהילדים יאכלו טוב".

חנה מרוצה, אבל מרגישה את טעם ההחמצה, כי היא יודעת שהוא צדיק כזה, ולא ינסה להשפיע את דעתו עליה בדבר גשמי כל כך.

* * *

עכשיו, כעבור שנה וחצי, הטעם הזה נרגע.

על אף הקשיים הכלכליים, הלידה שחוותה והדאגה למשפחה, למרות כאב הגעגוע שפסע איתה בבוקר ונרדם איתה בלילה - יש ספר תורה על שמו של בעלה המנוח, שנפטר והוא צעיר בימיו, אבל זקן בחוכמתו ובמידותיו.

משהו חדש מתגבש ועולה בה, עוצמה שלא הכירה עד היום בעצמה. אמונה תמימה, פשוטה. מבינה שמאיתו יתברך היא מקבלת את כל הכוח להמשיך ולהיות לוחמת, ולא ליפול בשום קרב שהחיים ינסו אותה בו.

והיא כל כך... צעירה.

(לעילוי נשמת סבתי ע"ה, שהיתה עמוד של אש מול כל ניסיונות החיים).