לומדים ללכת: הנכים שמקבלים חלקי סייבורג וקמים מכיסא הגלגלים

זה אולי נשמע כמו סיפור מדע בדיוני, אך היום אנשים רבים משתמשים בטכנולוגיית "סייבורג לביש", והופכים מנכים לאנשים פעילים. טכנולוגיה זו משתמשת בגלי מוח ומאפשרת לאנשים ללכת שוב על ידי לבישת שלד חיצוני. יחד עם זאת, לא רק בעלי מוגבלויות או פצועים עומדים להפיק תועלת מהטכנולוגיה. על פי ארגון הבריאות העולמי (WHO), עד שנת 2050 יהיו יותר משני מיליארד בני אדם מעל גיל 60, ושלדים חיצוניים יוכלו להציע פתרון לאוכלוסייה המזדקנת בעולם. בעתיד, ככל שאדם יחלש עם הגיל, שלד סייבורג חיצוני יוכל לעזור לו להמשיך וללכת.

אחד הסיפורים המרגשים של שימוש ב-hal הוא של קריסטן סורנסן: סורנסן הייתה בת 55 כשהפכה משותקת מהצוואר ומטה. "זה בא משום מקום", היא אומרת, "הייתי בסדר ואפילו התעמלתי כל יום, אבל זה פשוט התחיל עם עקצוצים בקצות האצבעות, ואז התקדם". סורנסן אובחנה באוקטובר 2018 עם תסמונת גווילין באר, הפרעה נדירה הפוגעת במערכת העצבים בגוף. היא מעולם לא ציפתה ללכת שוב.

מוקדם יותר באותה שנה, מרכז הטיפול הסייברניקי "ברוקס" בפלורידה, הפך למרכז האמריקני הראשון שהשתמש בטכנולוגיה שיקומית ייחודית שפותחה ביפן: Hybrid Assistive Limb (HAL). הטכנולוגיה, שהיא למעשה "סייבורג" לביש, עוזרת לאנשים הסובלים מפגיעות בעמוד השדרה ומחלת ניוון שרירים להחזיר את תנועותיהם ולחזק את עצביהם ושריריהם. חליפת הסייבורג היא חליפה קלה המכונה "שלד חיצוני". היא מורכבת ממפרקים המונעים על ידי מנועים חשמליים קטנים ומשמשים כשריר מכני. מה שהופך את החליפה למדהימה, זו העובדה שהמטופלים משתמשים בגלי המוח שלהם כדי לשלוט בה.

כשסורנסן שמעה על השלד החיצוני שנשלט בגלי המוח, היא ידעה שהיא חייבת לנסות זאת. המטרה שלה היתה לקום מכסא הגלגלים ולהגיע על שתי רגליים לחתונה של בתה בדצמבר. כשניסתה לראשונה את HAL, היא בקושי הצליחה לעבור על פני משטחים שטוחים. פיזיותרפיסטית מיומנת במרכז ברוקס עזרה לה להתאים את ה HAL לגופה, וחיברה אותה לחיישנים המסייעים לשליחת אותות ביו-חשמליים על פני העור. האותות הללו מתקשרים למוח ומזהים את כוונת המטופל לזוז. כמובן שנדרש זמן שיקום ופיקוח מיוחד. הפיזיותרפיסטים משתמשים ברתמה מיוחדת המבטיחה שהמטופלים יישארו זקופים בזמן השימוש בשלד. בזמן תהליך השיקום הם מנהלים רישום של תנועות המטופל מהליכה ועד מצב ריצה ומתאימים את הגדרות השלד, כך שתנועות המטופל תהיינה טבעיות יותר.

סורנסן אומרת כי בתחילה הרגישה שהשלד עשה את רוב העבודה בכך שגרם לשריריה לבצע תנועות רגליים המדמות דפוסי הליכה טבעיים. אך זה לא היה מספיק, רק תרגול מאסיבי גרם לה לחזור לפעילות כמעט רגילה. "אחרי הפעמים הראשונות, המוח שלי התחבר ל-HAL ויכולתי לראות שאני מזיזה את הרגליים בעצמי", היא אומרת. "זה היה מדהים - הלב שלי פשוט התפוצץ מהתרגשות".

בדרך כלל נדרשים לאנשים עם בעיות חמורות פחות מסורנסן, בין שניים לעשרה ניסיונות על מנת להתרגל ל-HAL. אחרי כמעט 40 אימונים, שכל אחד מהם נמשך שעה וחצי, סורנסן חזרה ללכת, אם כי בתמיכת הליכון. היא השיגה את מטרתה והגיעה על שתי רגליה לחתונה של בתה.