תחרות הסיפור הקצר: תור לרופא

בחדר המתנה במרפאה ישב אדם כבן שלושים עם מסכה על פניו, והמתין. הוא נראה קפוא, לא מביט סביב ומכונס בתוך עצמו. כעבור כמה רגעים הוא הוריד את המסכה לסנטר.

לאחר דקה או שתיים נכנס אדם מבוגר, נשען על מקל, חבוש קסקט. על פניו מסכה. הוא התיישב בשורת הכסאות שמול האדם הראשון, נאנח. הביט באדם מולו ושתק.

הצעיר הביט בו במבוכה לרגע, ואז שאל: "זה בסדר שאני קצת בלי מסכה? אני פשוט"...

המבוגר הוריד גם כן את המסכה לסנטר: "כן, כן, גם לי קשה לנשום איתה... קצת להוריד, לא נורא. אנחנו יושבים רחוק אחד מהשני".

לאחר כמה רגעים הוא פנה לצעיר ושאל: "אתה לדוקטור יגאל?".

הצעיר: "כן".

המבוגר: "לאיזו שעה?".

הצעיר: "לעשר".

המבוגר: "אה, אני לעשר ורבע". הציץ בשעון ואמר: "כבר עשר. יש מישהו בפנים?".

הצעיר: "כנראה. הדלת סגורה". הוא שתק לרגע והוסיף בקול יבש: "אם אתה ממהר, אתה יכול להיכנס לפני".

המבוגר שאל בקול מתפלא: "לפניך?".

הצעיר: "כן. אני לא ממהר".

המבוגר: "מעניין מאוד. הצעירים תמיד ממהרים. תודה רבה לך אדוני".

הצעיר הניד בראשו, עיניו נעוצות בנקודה עלומה בקיר שמולו.

שניהם ישבו ושתקו.

הזקן הציץ בשעון.

הצעיר: "אתה ממהר?".

המבוגר השיב בקול מבודח: "לאן יש לי למהר? עבודה כבר אין לי. בבית העוזרת מביטוח לאומי כבר ניקתה וסידרה הכל. והמשפחה לא יכולה לבוא לבקר בגלל הקורונה הזאת...".

הצעיר החזיר את מבטו לקיר שמולו.

המבוגר הביט בו בהיסוס, ואז שאל: "אתה לא מאחר לעבודה? אולי בכל זאת תיכנס לפני".

הצעיר השיב בקול אטום: "אני לא מאחר לשום מקום".

האיש המבוגר חייך חיוך מעודד, ואמר: "זה טוב מאוד. הצעירים של היום רצים יותר מדי. אין להם זמן לנשום. ביתי מתקשרת אלי כל ערב, היא עובדת במשרד ולפעמים צריך שתישאר עד שש או שבע... אחר כך יש גם עבודה בבית, והילדים"...

הצעיר שתק. פניו התקדרו.

המבוגר הביט בו בעיון. אחר כך הוסיף: "אז אתה עובד בעבודה טובה יותר. לא כל כך הרבה לחץ".

הצעיר השיב במרירות: "לא. אין לחץ בכלל".

המבוגר הביט בו ואז שאל בזהירות: "איזו עבודה יש לך?".

הצעיר לא ענה לרגע. אחר כך השיב, עדיין מביט בקיר: "אין לי עבודה. אני מובטל".

המבוגר נאנח בהשתתפות: "אוי וי, זה לא טוב".

הצעיר שתק.

האיש המבוגר המתין, ואז אמר בעידוד: "אתה ודאי תמצא משהו בקרוב. אתה נראה בחור חכם, מה שמך?".

הצעיר פלט באי רצון: "הדר".

"אל תדאג, הדר", אמר האיש המבוגר והשיב את המסכה אל פניו. "יש עבודה בשביל כולם. בסוף מוצאים. אני הייתי פועל במפעל כשהייתי צעיר. יום אחד בא המנהל ואומר: יש בעיות, אני סוגר את המפעל. היו לי אז שני ילדים קטנים. אמרתי לאשתי, מה יהיה, מאין יהיה אוכל? אמרה לי, תלך לבעל המכולת, תעזור לו במשלוחים. מזה הרווחתי אולי בשביל לחם וחלב. עברו כמה שבועות, בעל המכולת ראה שאני חרוץ והתחיל לתת לי עוד עבודה, עד שלבסוף הפכנו שותפים במכולת. שלושים וחמש שנה עבדתי כך. התפרנסנו ברוך השם ברווח".

הדר שתק.

"אתה תראה, יהיה בסדר", לא התייאש חברו להמתנה.

"מה יהיה בסדר?!", התפרץ לפתע הבחור הצעיר בכעס. "מה אתה מבין? אתה יודע שהייתי בעל בית קפה, ועם כל הקורונה והסגר פשטתי רגל? הכל נסגר! יש לי עכשיו חובות, אני לא יודע מאיפה אני אחזיר הכל, איך יהיה בסדר לדעתך?". הוא השתתק, הוציא סיגריה, נזכר שאסור לעשן במרפאה והכניס אותה בחזרה.

האדם המבוגר נאנח. שניהם ישבו ושתקו.

הדר הביט אל הדלת של הרופא: "כמה זמן יושבים שם?! רופא משפחה, זה לא איזה... כמה דקות מספיק, לא?".

"היום אנשים צריכים קצת לדבר. לפרוק מהלב", השיב האיש הקשיש. "לכולם קשה. סגורים בבית, המשפחה לא יכולה לבקר, יש בעיות פרנסה... אז צריך מישהו שישמע קצת, אתה מבין?".

הדר הביט בו לרגע בהתעניינות, ושאל: "כמה זמן לא ראית את המשפחה שלך?".

"כבר חודש וחצי, אולי בעצם יותר", נאנח האיש. "מדברים בטלפון, אבל זה לא אותו דבר. אשתי נפטרה לפני שנה. אני לבד. הם היו באים כל יומיים, פעם הבן ופעם הבת. עכשיו אסור. מסוכן לבריאות, הם אומרים. אבל אני חושב שמסוכן גם להיות לבד כל הזמן".

הוא נאנח בכבדות.

הדר הב

המבוגר נאנח: "כן, אתה צודק. בתי אמרה לי, אבא, אל תצא. אני אוציא לך מרשם ואביא את התרופות, ואשים ליד הדלת. בסוף היא אמרה לי, המרשם במחשב. תדפיס אותו ותשים בתיבה של הדואר, ואני אקח מלמטה ואביא את התרופות. אבל הבוקר חשבתי: יש לי כבר מרשם, אצא קצת החוצה ואקנה את התרופות. אני רק רוצה שהרופא יראה שהמרשם הזה נכון. אני לא סומך כל כך על המחשבים האלה".

הדר חייך לרגע, ואז חזר להיות מדוכדך.

שוב השתררה שתיקה.

הדר הוציא את הטלפון שלו והביט בצג. בדק, ואז החזיר לתיק, מאוכזב.

"אפילו הטלפון כבר לא מעניין", אמר לפתע. "פעם היו שולחים לי הודעות בלי סוף... מציעים לי מוצרים לבית הקפה, מבקשים לעשות אצלי אירועים. עכשיו הכל... מת".

"אתה צודק", נענה ידידו. "זו באמת ההרגשה. זה קשה. בקושי יוצאים. בקושי שומעים אנשים, קולות. שקט. כל הזמן".

הדר: "כן, נכון".

המבוגר הציץ בשעון: "כבר עשר ועשרים. היום זמן זה לא זמן".

הדר התכנס בעצמו ונאנח.

האיש הקשיש קם ממקומו: "אני הולך. אני חושש להיות פה כל כך הרבה זמן. מי יודע, אולי ייכנס חולה. חבל שיצאתי. בתי צדקה. הייתי צריך להישאר בבית. כל טוב לך, הדר".

הדר הביט בו מופתע. הוא חיפש מילים. בינתיים המבוגר נאנח והתחיל ללכת.

הדר קם ממקומו וקרא לו: "תראה, אדוני"...

המבוגר: "שלמה".

הדר: "תראה, שלמה, אני כבר חליתי בקורונה".

שלמה: "אוי וי, באמת?"

הדר: "כן, נדבקתי מאחד העובדים שלי... לא נורא. עברתי את זה בצורה קלה. אבל אומרים שמי שכבר היה חולה, לא יחלה שוב. אז אני יכול להביא לך את התרופות אם אתה רוצה, אני אגש פה לבית המרקחת ואקנה"...

שלמה: "זה לא יהיה לך קשה?".

הדר גיחך: "לא. מה יש לי לעשות? אני כל היום יושב בבית. לבד. אין לי בעיה להביא לך".

שלמה בשמחה: "זה יהיה מצוין. אתן לך בתמורה כוס קפה. אתה תראה, קפה כמו שלי, אפילו בעל בית קפה לא יודע להכין".

הדר גיחך: "בעל בית קפה לשעבר".

שלמה: "יהיה טוב. אתה תראה. אז תבוא אחרי הרופא? אני גר ברחוב עליאש עשרים, קומה ראשונה".

הדר: "כן, אחרי הרופא אכנס ואקנה לך. איפה המרשם?".

שלמה הגיש לו את המרשם, וכרטיס קופת חולים.

שלמה: "תודה רבה לך, באמת".

הדר הנהן בהסכמה. שלמה יוצא.

הדר נשען אחורה בכיסא. הוא נראה מאושש יותר. מביט שוב בדלת של הרופא. לפתע הוא קם ומלמל לעצמו: "אני אבוא כבר מחר. לא דחוף".

הוא הביט במרשם שבידו ויצא מהחדר.