"30 שנה בכלא, 7 מתוכן בצינוק": הקושי והניסיונות של פולארד, בראיון עם ראש המטה לשחרורו

"היום, אסתר חתכה את האזיק האלקטרוני מזרועי (באישור הרשויות), ובכך החזירה לי את חירותי הכמעט מוחלטת. כצעד האחרון לחירות נותרה חזרתנו הביתה, לארץ ולעם שאנו אוהבים", במילים דרמטיות אלה ריגש ג'ונתן פולארד האסיר לשעבר, את עם ישראל המחכה לשובו.

אין כמעט ילד שלא מכיר את המשפט: "רוצים את פולארד בבית", וכשהוא סוף סוף שוחרר - עם ישראל כולו מתרגש ומרגיש שותף לרגע גורלי זה. היישוב בית אל כבר הציע לו מקום מגורים, ושלל פוליטיקאים מיהרו לברכו. אך מה שנראה היום כקונצנזוס ישראלי ואמריקאי, היה לפני 15 שנה נושא מנוכר, מוזנח, ובעיקר לא עלה על השולחן ורבים חשו דחייה וסלידה מן הפרשייה.

התנאים המגבילים שבהם היה נתון פולארד מאז שחרורו מהכלא, הקשו מאוד על חייו. הם כללו, בין היתר, איסור לעזוב את תחומי העיר ניו יורק, ריתוק למעצר בית בשעות הערב והלילה, וחובה לשאת כל העת אזיק אלקטרוני. בנוסף, אסור היה לו לשוחח עם כלי התקשורת, והמחשבים שלו היו נתונים לפיקוח.

בשביל אפי להב, המילים "פולארד משוחרר מכל הגבלה" הן כמו חלום שמתגשם אחרי 15 שנה של פעילות חובקת עולם. לאחר אישורו של משרד המשפטים האמריקני כי פולארד משוחרר סופית ויכול לעלות לארץ, ראש המטה לשחרורו של פולארד מדבר על הכל, תוקף את גזר הדין החמור ביותר שקיבל, מספר על המסע הגלובלי בין כל קצוות הקשת הפוליטית, וכולו תקווה שפולארד יתחיל חיים חדשים כאן בארץ.

היכרותו של להב עם הנושא הכאוב של פולארד התחילה בהיותו ראש המטה של שר המשפטים דאז, צחי הנגבי (הליכוד). במסגרת דיוני הקבינט הוא למד על הנושא, הבין שמסתתר מאחוריו פשע אחד גדול של המערכת המשפטית האמריקאית, והחל בפעילות שספק רב היה לו אם תגיע עד לקצהו השני של העולם.

"התאספנו קבוצה של אנשים, טובים ומוסריים, שראו עין בעין את העוול הענק שמתרחש לנגד עינינו, והכי חמור: אף אחד לא פוצה פה ומצפצף, מצייץ, מבקש, מתחנן. פשוט כלום. בן אדם יושב ונמק בכלא עבור מדינת ישראל וכולם שותקים.

"במקביל, החלו אישים נוספים בפעולות למען שחרורו של פולארד. בינואר 1988 חתמו 23 חברי כנסת על עצומה לנשיא ארצות הברית רונלד רייגן, וביקשו לשחרר את פולארד מטעמים הומניטריים. ביום השבעת מחליפו של רייגן, ג'ורג' הרברט ווקר בוש, כנשיא ארצות הברית, אישרה מליאת הכנסת החלטה שבה נאמר: 'הכנסת פונה אל הנשיא בוש לשחרר את הגברת אן פולארד מכלאה על רקע מצבה הבריאותי, ולהעניק לבני הזוג פולארד חנינה על רקע הומניטרי'. במרוצת השנים הבאות הוחתמו חברי הכנסת על עצומות רבות לשחרור פולארד.

(צילום: אפי להב)

העונש שקיבל פולארד הפתיע רבים

"לפולארד נגרם עוול", מצהיר להב. "העונש שקיבל הפתיע רבים, משום שהתביעה לא דרשה עונש כה חמור, ומשום שהעונש הכבד ביותר שהוטל בארצות הברית עבור ריגול למדינה ידידותית הוא 14 שנות מאסר. גם מרגלים חמורים יותר, שריגלו על מנת להזיק לארצות הברית, לא קיבלו עונש כה חמור וארוך טווח. פולארד ריגל למען מדינה ידידותית, ומעשיו לא הזיקו לאינטרסים של אמריקה. הוא אף לא עשה זאת עבור בצע כסף. גזר הדין המוגזם והכואב הזה מהווה כתם על מערכת המשפט האמריקנית.

"באותו פרק זמן הבנו שמדינת ישראל עשתה טעות, הבנו שפולארד עבר עבירה על החוק האמריקאי, אך יחד עם זאת הוא שילם את חובו לחברה. החלטנו 'במקום שאין איש' אנחנו נהיה החלוצים. אנחנו נניף את דגל ההסברה, נסיר את הכפפות וניגש לנושא הכל-כך רגיש מצד אחד, אך כה כואב מצד שני. הרגשנו חובה לעשות משהו.

"התחלנו לגבש אסטרטגיה, להקים קמפיין הסברה ובעיקר להתחיל עם עבודת שטח". ואם יש מישהו שחשב שהתקשורת, שאמורה להיות אובייקטיבית, התעניינה בשחרורו, להב מפתיע: "עיקר העבודה היה בכלל להסביר לתקשורת את הפרשה מזווית נכונה. בימים האלה גם הם חשבו שאנחנו פשוט הזויים. "אתם הזויים, מה לכם להתעסק עם המרגל המתנחל הזה?", אמר לי פעם אחד מאנשי התקשורת הבכירים ביותר.

להב מתקומם כשהוא שומע טענה הזויה שכזו: "האם המידע שהוא העביר למדינת ישראל, יש עליו ספק שהוא חיוני למדינה שלנו?! האם המידע שהביא לא שירת את כלל אזרחי המדינה?! ברור שכן. כך לאט לאט חלחלנו את ההבנה שהשארנו את אחד מחיילינו מאחור, והגענו לנקודות שיא".

צעד אחר צעד רכש להב את אמונם של בני הזוג פולארד, ובמשך שנים היווה מעין גשר בין הכנסת, התקשורת והפוליטיקאים בישראל לבין הממשל האמריקאי, הקונגרס ועורכי דינו של פולארד. במסגרת פעילותו פגש להב את העוזרים של הנשיאים האמריקאיים לדורותיהם, ראשי הממשל ומערכת התביעה. אם זה מרטין אינדיק, שכיהן כשגריר ארצות הברית בישראל, ג'יימס וולסי ראש ה-CIA, ואם זה הפוליטיקאים בכנסת ישראל, כולל הסיעות הערביות.

ההסברה ליהודי ארצות הברית היתה כרוכה בהתמודדויות לא פשוטות. שנים רבות האמין חלק ניכר מבני הקהילה היהודית שלפולארד מגיע עונש כה חמור. "למעשה", מסביר להב, "הם פשוט נקלעו לתסבוכת אישית, כאשר מצד אחד ארץ מולדתם ארצות הברית, ומתוקף כך הנאמנות שלהם אליה היא לא מסויגת. ומצד שני כור מחצבתם – עם ישראל ומדינת ישראל אליה הם משתייכים בנשמתם. לכן גם בגזרה הזאת פעלנו ברגישות מחד, ובנחישות מתמדת מאידך. כך שהקהלים התומכים בשחרורו הלכו וגדלו עד למאוד".

איפה נתקלתם בהתנגדות?

"איפה לא? יש בכיר בישראל שאמר לי כך: 'אפי אתה חולם, קח בחשבון שהאמריקאים ירצו להוציא את פולארד משערי ארצות הברית בארון מתים'. לא פחות ולא יותר. אולם אנחנו האמנו לכל אורך הדרך, שגם כשבן אדם עובר על החוק ומשלם על כך 30 שנה בכלא, מתוכם 7 שנים בצינוק, זה מספיק. האיש חייב להשתחרר ולצאת החוצה. ואין חוק ואין שום סיבה שימשיך להירקב בכלא". לאחר שנים של מאבק, להב יכול היום לומר: "בסופו של דבר אנחנו צדקנו ואחרים טעו".

"בכל הבקשות לשחרור מוקדם שהוגשו על ידי עורכי דינו של פולארד, משום מה, ברגע האחרון, נזכרו האמריקאים להביא מידעים מודיעיניים שהומצאו ברגע האחרון, והעיקר שפולארד לא ישתחרר. לא משנה שהעולם כבר התאפס מבחינה מודיעינית, לא מה שהיה נכון לפני 30 שנה רלוונטי להיום. אך כל זה לא הועיל והם דבקו בטענה כל כך לא הגיונית שפולארד עדיין מהווה סכנה ביטחונית לארה"ב", אומר להב בכאב.

"גם תת־שר ההגנה של ארצות הברית בתקופת משפטו של פולארד, לורנס קורב, הבהיר שפולארד מעולם לא הואשם בבגידה, ושהעונש שניתן לו היה מעבר למה שהגיע לו. קורב אף אישר שהאשמות החמורות שיוחסו לפולארד בוצעו למעשה בידי סוכנים אמריקאים אחרים שנתפסו לאחר מכן והודו בכך.

"יותר מכך", מגלה להב, "גם עורכי הדין של פולארד, שיש להם סיווג ביטחוני גבוה מה שמאפשר להם גישה לחומרים מסווגים, המערכת האמריקאית לא אפשרה להם לקבל את החומר הדרוש בכדי להוכיח שהוא לא מהווה סכנה ביטחונית כדבריהם".

ביוני 2011, גסס פרופ' מוריס פולארד, אביו של יונתן, ממחלה סופנית ונפטר. קריאות של אישי ציבור וחברי כנסת ישראלים, ודרישה רשמית של ממשלת ישראל לבית הלבן, לתת לפולארד לשהות עם אביו ברגעיו האחרונים ולהשתתף בהלווייתו, לא נענו. לאחר ההלוויה פרסמו ראשי ועידת הנשיאים הודעה שבה הביעו "הלם וצער" על ההחלטה שלא לאפשר לפולארד להשתתף בהלוויית אביו, וקראו לפעול מיידית לשחרורו של פולארד.

בתקופת הנשיא אובמה הרגשתם קשיים מיוחדים?

"אין ספק שכמו שהרגישו רבים כאן בישראל, גם אנחנו חשנו אכזבה עמוקה מכך שממשל, שמצהיר על עצמו שהוא מוסרי וענייני, דווקא הוא זה שהתייחס באטימות לבקשות החנינה והשחרור מוקדם. ציפינו ליותר וחבל שכך הם נהגו".

(צילום: אפי להב)

אמונה בה', אהבת הארץ ואנשיה

האם פגשת אותו?

"כן. פגשתי אותו בכלא באטנר בצפון קרוליינה. תחילה ריצה פולארד את עונשו בכלא מריון שבמדינת אילינוי. באותה תקופה נחשב הכלא לבעל רמת האבטחה הגבוהה ביותר מבין בתי הכלא הפדרליים. האסירים שהו כמעט כל שעות היום בבידוד בתאיהם. לאחר כשבע שנים הוא הועבר לכלא באטנר במדינת צפון קרוליינה.

"זה היה אחד המפגשים המרתקים. הכניסה לכלא מותנית במעבר של שבעה שערים עם מנעולים ענקיים, שער אחד לא נפתח עד שהשער הקודם לא נסגר. בכל רגע נתון מלווים אותנו שני סוכנים: אחד משירות בתי הסוהר של ארה"ב ואחד של ה-FBI, כאשר הכל מוקלט, מתועד ורשום. השיחה נסובה בעיקר על עניינים הומניטריים, ועל חלומו הגדול ביותר: לקפל את תיקיו, לארוז את חפציו ולעלות ארצה. הוא היה מאוד אופטימי וחדור רוח קרב למען שחרורו, 'אנחנו עדיין נלחמים להגיע הביתה, ואם ירצה ה' אנחנו נגיע לשם', אמר לי פולארד, כאשר התקווה לא נראתה באופק.

"גם לאחר שהוא השתחרר המשכנו להיות בקשר. שוחחתי אתו בטלפון, הוא הודה על כל התמיכה, וביקש רק דבר אחד: להוריד פרופיל. כי זה מה שהיה נכון לעשות באותה עת. כמה שפחות חשיפה, ככה שמו לא יעלה בכותרות, והאמריקאים לא יבקשו לחדש את ההגבלות. ובעיקר שלא יקרו מעידות, מה שימנע ממנו לבקש להסיר את המגבלות עקב התנהגות למופת.

הוא הרגיש פגוע ממדינת ישראל?

"אני לא אענה לך בצורה ישירה על כך, אך אומר שבשנים הראשונות של הפעילות שלנו, מדינת ישראל לא ידעה איך להתמודד עם הסיפור הזה, איך להתייחס לפרשה הזו. לא נשמע קול אחיד וצלול לא לכאן ולא לכאן. מכאן תבין מה אמור להרגיש פולארד בהיותו בכלא", אומר להב.

פולארד עצמו אמר את הדברים הבאים לשליחת חדשות 12 בארצות הברית, יונה לייבזון: "האדישות של הממשלה לגבי הבאתנו הביתה היתה מרסקת אותנו אלמלא הייתי יודע שאמונתנו בה' ואהבתנו את הארץ ואת אנשיה חזקה כל כך, שבסופו של דבר היא תוביל אותנו הביתה. לולא האמנתי בה', הייתי מדוכא מאוד כרגע".

בשבת האחרונה, היום שבו היתה אמורה להתפרסם ההחלטה של משרד המשפטים האמריקאי אם לבקש את המשך ההגבלות שלו, היה להב במתח עצום. "מצד אחד האמנו בכל ליבנו, והיו לנו אינדיקציות טובות לכך, שהם לא יבקשו שוב את ההגבלות. אך מצד שני כבר כמה פעמים היו לנו נקודות זמן שחשבנו שאוטוטו הוא משתחרר, אך ברגע האחרון השחרור חמק לו איכשהו".

והתחושות עכשיו?

"הרגשה של התרוממות רוח. כל הזמן האמנו שהדבר הזה יקרה, אך כפתגם העולם: 'עד שזה לא נגמר - זה לא נגמר'. היו עליות ומורדות במשך שנות הפעילות. היו שנים שהרגשנו ראש בקיר, לא מצליחים לפרוץ את חומות האטימות האמריקאית. אני שמח שהמערכת המשפטית האמריקאית הבינה שאין שום סיבה להחזיק אותו בצוואר יותר. ברוך ה' שהיום אנחנו יכולים להתייחס לסיפור הזה כאל עבר, ולהודות לה' ולכל האנשים הנפלאים שעמדו לצידנו ולצידו במשך כל השנים".

והכי חשוב: "שפולארד יירפא מהתקופה שהוא היה כלוא נפשית ופיזית. תקוותנו ותפילתנו שהמנוחה והנחלה תבוא לרוחו ונשמתו של יונתן ואשתו אסתר, שעמדה לצדו בגבורה אמתית במשך כל כך הרבה שנים, וסוף כל סוף יתחילו חיים חדשים בארץ הקודש".

ויש ללהב גם בקשה אישית מהעם בישראל: "אני מבקש לקבל את פולארד בארץ באיפוק. אין לנו עניין להזיק ליחסים הטובים השוררים בין שתי המדינות, בפרט בעת הזו שהיחסים בין ישראל לארה"ב מגיעים לשיאים חדשים. ככל שזה תלוי בי, אני אבקש מכל אחד לשמוח באופן פרטי, לשמור על איפוק מירבי, ולא לחפש להוציא את העיניים של מי שלא צריך".