הקריין של שפת החירשים: "עברתי ילדות מרתקת, אך דבר לא הכין אותי לנישואין עם כבדת שמיעה"

הוא כותב שירים, הוא קריין בשפת חירשים, הוא מחדש חידושים מרתקים על התורה, והוא עבר תהליך לא פשוט עד שהגיע לדרך האמת בה הוא צועד כיום בבטחה.

תכירו את מיכאל יצחק, שנולד אמנם בארץ, אך את המסורת התימנית שינק מבית הוריו הוא אימץ לחיקו. "אבא שלי, הרב יחיאל אפרים זצ"ל, היה רב ידוע מאוד בתימן", הוא מספר, "ולאחר שעלה לארץ הוא הקים את מושב בטחה בדרום, וכיהן כרב המושב במשך 42 שנים. כיום אחי ממלא את מקומו".

אביו של מיכאל - הרב יחיאל אפרים זצ''ל

משפחתו של יצחק זכתה במשך השנים לסיקור מטעם לא מעט ערוצי תקשורת סקרניים, עקב העובדה שאביו היה נשוי לשתי נשים, עוד מתימן. "אני נולדתי כבר בארץ, ואני מספר 17 מבין האחים שלי שחיו", הוא מספר, "יש אחריי בן נוסף שהוא הצעיר מכולם. הבנתי מאבא שהיו לי עוד אחים נוספים, אך הם נפטרו בתימן".

על הימצאותן של שתי נשים בבית הוא מספר: "אני כמובן לא יכול להמליץ על מה שלא מקובל היום במחוזותינו, אבל כמי שגדל בבית כה מיוחד, אני יכול להעיד מקרוב שמערכת היחסים בין שתי נשותיו של אבי הייתה בריאה וכל כך מכבדת. זה הגיע עד כדי כך שאשתו השנייה של אבי, מי שאינה אמי, קראה לבנותיה טרם פטירתה וביקשה לגבי אמא שלי: 'תכבדו אותה, כי היא נתנה לי את כל החיים שלה'".

גם בין הילדים הוא טוען שיש עד היום קשר חזק ויציב. "אני נישאתי לפני כשש שנים, בגיל 49, הוריי כבר לא חיו אז, ומי שבחרתי שיוביל אותי לחופה הוא דווקא אחי הבכור, שהוא בעצם רק חצי אח שלי, כי איננו בנים לאותה אם. אני חושב שבסך הכל זכינו ליצור שלמות בתוך הבית, והדברים העיקריים שאני זוכר משנות ילדותי הם אחווה ואהבה".

לעבוד, ללמוד, להתקרב

אלא שעם חלוף השנים מצא את עצמו יצחק כשהוא מגיע לגיל ההתבגרות ואט-אט פורק עול ועוזב את הישיבה. כיום, במבט לאחור, הוא טוען שזה היה ככל הנראה בשל חוסר סיפוק. "לא מצאתי את עצמי בלימוד", הוא מסביר, "לא הצלחתי ללמוד את הגמרא, וזה תסכל אותי מאוד".

עד מהרה הוא התגייס לצבא ואף עבר להתגורר בקיבוץ. בינתיים הוא גם חיפש את עצמו מבחינה מקצועית, אז הוא הלך ללמוד במשך שנה רפואה סינית ולאחר מכן התחיל לעבוד במוסד סגור של אנשים מוגבלים שכלית, כעובד מדינה.

איך אבא שלך הגיב על השינוי שחל בך?

"המצב שלי הכאיב לאבא מאוד", הוא משיב בכנות, "אבל הוא תמיד המשיך לאהוב ולקבל אותי, המשכתי להתארח בביתו, וכבן של רב מושב גם נדרשתי להתלבש בצורה מכובדת. אמנם לא הייתי באותם ימים עם כיפה, אבל לא חיללתי שבת בגלוי ואפילו הגעתי לתפילות בבית הכנסת.

"בזכות אבא שלי, ורק בזכותו, שבתי בסופו של דבר אל המקורות", הוא מדגיש. "זה לא היה תהליך של רגע אחד, אלא לקח לי זמן. במשך תקופה ארוכה האמנתי בלב, אך בפועל לא הקפדתי על מה שצריך. כך למשל אני יכול לציין שהייתה תקופה בה לצערי לא שמרתי שבת, והייתי נכנס לפורום באתר מסוים שבו אנשים ניסו למצוא חסרונות וטעויות בתורה. הם כתבו דברי כפירה ואני הייתי מסביר להם ומוכיח להם שהם טועים. הם לא הבינו מה קורה כאן, ולא פעם שאלו אותי איך ייתכן שאני סותר את דבריהם ביום שאסור לכתוב בו...

"בהמשך", הוא מוסיף, "התחלתי להגיע לעבודה כשאני ללא כיפה, אך עם אור יהודי חזק מאוד בלב. אחת העובדות במשרד נראתה ממש מבולבלת כשאמרה לי באחת הפעמים:  'אתה אולי לבוש כמונו אבל אתה לא חלק מאתנו, הלב שלך יהודי מידי...'"

הוא לא יודע להניח את האצבע על הרגע המדויק בו שבה הכיפה אל ראשו, אך דבר אחד ברור לו: "מהיום בו שבתי להתפלל בבית הכנסת, הציקה לי שוב העובדה שבעצם לא למדתי גמרא מעולם. זה היה לי כל כך חסר, כי הגמרא הוזכרה כל הזמן. בכל שיעור ובכל הרצאה ששמעתי תמיד צטטו מהגמרא. הרגשתי שאני חייב לעשות איתה היכרות מחודשת".

ואז קרה הדבר שלדבריו היה המתנה הגדולה ביותר שהוא קיבל בימי חייו. "במשך תקופה ארוכה חיפשתי רב שיוכל ללמוד איתי גמרא בשעות שנוחות ומתאימות לי, שכן עבדתי במשרה מלאה ובמשך רוב שעות היום לא הייתי פנוי. בסופו של דבר נוצרו קשרים ביני לבין הרב יעקב רוזנצווייג, רבה הראשי של אבן יהודה. במשך חמש שנים נפגשנו מידי יום והיינו לומדים יחד במשך שעות ארוכות – ביום וגם בלילה. "אלו היו השנים היפות ביותר שלי", הוא מתרגש, "הרב רוזנצווייג ידע לא רק להסביר לי את הגמרא, אלא גם לגרום לרצות להבין אותה. במשך אותן שנים גם זכיתי להוציא ספר שו"ת על השולחן ערוך וכן פירוש על הגמרא. כמו כן כתבתי כמה ספרי שירה".

הרב מרדכי שינברגר שליט''א

אתה אומר שהמשכת גם לעבוד במקביל. איך הצלחת לעשות הכל יחד?

"מיעוט שינה", הוא משיב, "הייתי ישן בלילה במשך שלוש וחצי שעות. אם המשכתי וישנתי ארבע שעות, הייתי בוכה לאחר מכן על חצי השעה ש'התבזבזה' לי. במשך היום הייתי משתדל לנצל כל רגע. באותם ימים גם הייתי כותב ומחלק עלונים מפרי עטי לאברכים בבתי כנסת. זה בעצם השלים לי את הלימוד, כי לקחתי את הדברים שלמדתי עם הרב רוזנצווייג ברמה העמוקה והעברתי אותם לרמה פשוטה יותר".

"התורה מתאימה לכולם, גם למוגבלים"

במשך שנים חיפש יצחק את זיווגו, ולא הצליח למצוא. "חיפשתי בחורה איכותית, תורנית ועמוקה, היו לי כל כך הרבה שאיפות, עשיתי לא מעט השתדלויות, אך עבר זמן רב עד שקישרו ביני לבין לינוי, אשתי כיום".

לינוי, אשתו של מיכאל, היא חוזרת בתשובה, בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד ותואר שני בייעוץ חינוכי. "היא כבדת שמיעה", הוא מציין, "זוהי לקות שתקפה אותה לאחר שחלתה כתינוקת בדלקת קרום המוח. אבל לינוי היא אישה מיוחדת ואף פעם לא נתנה לקושי לנהל אותה. יותר מכך – כילדה וכנערה היא כתבה בעיתון 'דבר' טור קבוע על החיים של כבדי השמיעה".

איך אתה, כאדם שומע, מצליח לתקשר עם אישה כבדת שמיעה?

"זה לא שלינוי לא שומעת בכלל", הוא מבהיר. "היא עברה ניתוח שתל בגיל 18 ולכן היא שומעת אותי ואנו יכולים לתקשר בינינו בדיבור, אך יש רעשים שהיא בכלל לא שומעת ולא מכירה. כך למשל, בערב שבת האחרון היא שמעה לראשונה את הנר כבה, והיא שאלה אותי מה הרעש הזה, כי הוא היה לא מוכר לה. גם כשהרוחות נשבו פעם בחוזקה בחורף, היא ממש התפלאה. לא הבינה מהם הרעשים האלו. מעבר לכך הוריה השקיעו בה המון בתקשורת, לכן גם אם היא אינה שומעת היטב, היא קוראת שפתיים ומצליחה להבין הכל.

לינוי יצחק

"באופן אישי", הוא מוסיף, "הרגשתי שחשוב לי לתקשר איתה גם בדרכים נוספות, לכן מיד לאחר נישואיי הלכתי ללמוד את שפת הסימנים".

מה שיצחק לא ידע באותה עת הוא ששפת הסימנים תחבר אותו לקבוצת כבדי השמיעה בארץ ולגרום לו להבין את הצורך הגדול שיש להם בשמיעת שיעורי תורה ובהרצאות תורניות. מאותו רגע החליטו הוא ואשתו להתגייס לנושא. כיום שניהם מוסרים שיעורי תורה בשפת הסימנים בכל רחבי הארץ ומצליחים להוביל פעילות גדולה של קירוב. "אנו מרגישים שמצאנו את הייעוד שלנו בחיים", הוא מדגיש, "אין דבר נפלא מכך שאתה מנגיש את התורה הקדושה לכאלו שקשה להם ללמוד אותה בדרך אחרת.

"לינוי גם מקדמת פרויקטים בשתי עמותות – 'חושים בן דן' ו'מעגלי שמע'", מוסיף יצחק, "דרך עמותת חושים בן דן היא מעבירה שיעורי תורה לנשים ואף אחראית על פרויקט מיוחד של תרגום התורה לשפת הסימנים. היא מרכזת את הפרויקט הזה ואני משמש בו כקריין. מדהים לראות איך שהכל משתלב יחד, והתורה שלנו מתאימה לכולם, ויכולה להתאים לכל אחד, על אף מוגבלותו. כי בעצם, מי מאתנו לא מוגבל?"