סיון רהב מאיר: כך נזכה לאהבה ארוכת שנים

כך כותבת תמר וייזר: "מי שמכיר אותי יודע שיותר משאני מציינת את ימי ההולדת שלי, חשוב לי לציין את ימי הנישואין שלנו. את התאריך הראשון לא בחרתי, והתאריך השני הוא הבחירה הכי טובה שעשיתי בחיים. בזוהר הקדוש נכתב: 'אין העולם מתקיים אלא בסוד'. הסוד, גבירותי ורבותי, הוא האהבה. זה הגלגל שמניע בשקט את העולם. כל אהבה.

אם תקראו את הפרשה מתחילתה ועד סופה ברצף, לא בטוח שתגידו שהעיקר בה זה הזוגיות של יצחק ורבקה. אבל אם תקראו בין השורות – בין לידת התאומים, בין המריבה על הבכורה, בין הבריחה של יעקב לחרן – תמצאו שם זוגיות, שהיא עמוד השדרה של הבית ושל העם היהודי כולו.

הפעם הראשונה שבה מוזכרת המילה אהבה בתורה, מתארת את יצחק ורבקה: "וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה – וַיֶּאֱהָבֶה". קודם בונים בית - ואז אהבה. שהרי האהבה העמוקה, הנצחית, החברות החזקה, התקשורת שהיא מעל למילים – מגיעות אחרי הנישואים.

שנזכה לאהבה ארוכת שנים כזו, שמי שמחפש אהבה ימצא אותה בנחת ובשמחה, ומי שיש לו אהבה, יכבד אותה ויבין שהיא נס גדול שלא קורה לכל אחד. ובעיקר, יבין שבשותפות הזאת אין שניים, יש שלושה. גם אלוקים נמצא שם".

להיות פתוחים להפתעות

הפסוק הזה חשוב מאוד לחיים בין קודש לחול. יעקב אבינו יוצא בפרשת השבוע מארץ ישראל. עד עכשיו הוא היה איש תם, יושב אוהלים, ועכשיו הוא יוצא לחוץ לארץ - לברוח מאחיו עשיו, לחפש שידוך, לעבוד קשה אצל לבן, ולהתמודד עם עוד ועוד אתגרים.

כשהוא רק יוצא לדרך, הוא חולם את החלום המפורסם, על הסולם שמוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה, ואז הוא מכריז: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי". במעבר שלו מחיים רוחניים לחיים גשמיים יותר, הוא מגלה לנו סוד: גם פה יש אלוקים.

פרשנים רבים מסבירים שיעקב מלמד אותנו "לתפוס את הרגע", למצוא גם במשימות היומיום תחושה של התרגשות, של קדושה, של מצווה. החיים הם אמנם סולם מוצב ארצה, אבל ראשו מגיע לשמיים. אנחנו לא מוצאים את אלוקים רק איפה שתכננו מראש.

בתי הכנסת ובתי המדרש, מקומות התפילה והלימוד, סגורים ברובם כבר חודשים. דווקא עכשיו כדאי לזכור שגם בין המטבח לבין הסלון מסתתרת קדושה, גם שם אפשר להכריז: "אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי".

מניין שלג

ככה נראתה השבוע תפילת מנחה בטורנהיל, קנדה. ביקשתי מהרב מרדכי טורצ'ינר להוסיף כמה מילים על "מניין השלג" הזה של הקהילה שלו:"תפילה בציבור היא לא רק עניין בין אדם למקום, ביחס לאלוקים, אלא גם עניין של בין אדם לחברו. כל אחד שנמצא שם לידינו מחזק את הנוכחים האחרים, ומוסיף לו כוח וכוונה. בעבר לא תמיד הרגשנו את זה כשהתפללנו בתוך בית הכנסת. פשוט התרגלנו לכך שאנחנו מוקפים באנשים, ולא הרגשנו שאנחנו במשימה משותפת. אבל במניין שלנו, שבו עומדים מבחירה חופשית בשלג כדי להתפלל ביחד עם הציבור, כל אחד מהנוכחים הוא חשוב ויקר, ומעורר בנו את ההכרה שתפילה בציבור היא גם בין אדם לחברו. שנזכה לחזור להתפלל בתוך בית הכנסת ולהרגיש זאת, ושנזכה להתפלל בקרוב, כולנו ביחד, בירושלים".

חלום יעקב

"וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה, וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹוקים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ". הפסוק המפורסם הזה בפרשת השבוע מתאר את חלום יעקב. חלק מהפרשנים מסבירים שיעקב רואה את ההיסטוריה כולה: המלאכים מסמלים את העמים שעולים ויורדים, שולטים ואז נופלים: בבל, יוון, מצרים, פרס, רומא – כל המעצמות נעלמו, ורק בניו של יעקב אבינו, חולם החלום, ממשיכים להתקיים ולשגשג.

ויש פרשנים שמסבירים שזהו תיאור של טבע האדם. אנחנו מורכבים משמיים ומארץ, מנשמה ומגוף, וכל החיים עולים ויורדים, משלבים בין קודש לחול. יעקב יוצא לראשונה מהבית החם אל מסע החיים. הוא רואה בחלום לא רק את המאבק הלאומי של עם ישראל באויביו, אלא את המאבק הנפשי התמידי של כל אחד מאיתנו.

(לזכרם של רב-סרן במיל' איתי זיידן, אב לארבעה מקיבוץ שובל, ורב"ט ליהוא בן-בסה מראשון לציון, שנפלו השבוע בתאונת אימונים בקורס טיס, בין שמיים וארץ).

איזה סוג של סבל זה?

הערב - שלוש שנים לפטירתה של חני וינרוט ז"ל, שהמאבק שלה במחלתה העניק השראה לרבים. בתקופת הקורונה נזכרתי פעמים רבות בעצה שחני נהגה לתת: להפריד בין סבל הכרחי לבין סבל לא-הכרחי.

היא הסבירה שהמחלה שלה, למשל, היא סבל הכרחי. זוהי המציאות שאיתה עליה להתמודד. אבל להגיב במרירות, לריב עם כולם, להפסיק להגשים את החלומות שלה – זה כבר סבל לא-הכרחי. זו כבר בחירה שלה.

הנה דוגמה נוספת, קלה יותר: אם המשפחה נכנסת לרכב באיחור, וברור שאנחנו עומדים לאחר לאירוע – זה סבל הכרחי. זו המציאות הנתונה כרגע. אבל לבלות את כל הדרך במריבות ובהאשמות ובדאגה בגלל האיחור – זה כבר סבל לא-הכרחי. זו החלטה אישית, איך לנצל את הזמן עד שמגיעים.

נדמה לי שחני הייתה מסבירה שהקורונה היא סבל הכרחי. המגיפה העולמית הזו היא עובדה, לצערנו. אבל זה לא הכרחי להתמכר למסכים, לאכול לא בריא, לבזבז זמן, לנתק קשרים חברתיים, לשקוע לפסימיות. הקורונה היא לא תירוץ לכל דבר, והיא לא פוטרת אותנו מהכרעה אישית איך להתנהג בחיינו בכל התחומים.

שנזכה להבדיל בין סבל הכרחי לסבל לא-הכרחי, ושנדע כמה שפחות סבל. לזכרה.