המצלמה שנסחפה בנהר, וההזמנה האישית שקיבלנו מהקב"ה

ברגע הראשון תמיר לא האמין שזה קרה. ברגע הבא לא האמין שזה קרה דווקא לו

כל הסיפור הזה התחיל עם הרצון שלו לזכות בתחרות היוקרתית של צילום חיות בר בסביבתם הטבעית, Wildlife Photography Contest, והמשיך במסע נועז לסוף העולם.

חמוש במצלמה מקצועית, בנחישות ובסבלנות, הוא יצא להסתכל לסכנות ולחיות הבר בעיניים.

תוך כדי הוא זיהה לא מעט נחשים ארסיים, בלם את עצמו במרגלות מדרון תלול כשנשמתו נעתקת, ונאלץ להתמודד עם תנאי שטח קשים.

תמיר לקח בחשבון את הקשיים, אבל הכל היה שווה לו כדי להנציח מארבים בלתי נלאים בזמן אמת, ותמונה אחת ששווה אלף פרסים.

עכשיו הוא אחרי כל זה, אומד נזקים של זמן וכסף, מאמצים תכנונים וויתורים - כורח המציאות, נמצא באותה נקודה פתיחה עם טעם חמוץ ותבוסה אחת גדולה.

כשמעד ונאחז בענף נשמטה ממנו המצלמה. היא נסחפה עם הזרם במורד הנהר וכל מה שניסה להנציח אבד לנצח.

לא היה לו גיבוי ולא ניתן לשחזר כלום, לקו הגמר של התחרות הוא פשוט לא הגיע.

כמה מתסכל,

כמה מצער,

כמה השקעה שלא נספרת,

וכלום בשטח.

כי העולם מודד הצלחות, כבישת יעדים, השגת מטרות.

כל ההכנות והמאמצים הופכים ללא רלוונטיים ולא ממש נספרים. הם בסך הכל היו שם, והיוו אמצעי להכין אותנו לקראת המטרה.

בסוף אנחנו תמיד עם מבחן התוצאה. התהליך לא באמת מעניין.

השורה התחתונה מדברת.

* * * 

אבל,

יש גם עולם אחר מאחורי הפרגוד, עולם שמימי וגבוה של מדדים אחרים.

שם לוקחים בחשבון דווקא את כל מה שמאחורי הקלעים!

את ההשקעה,

הטרחה,

את העמל,

את היגיעה,

את כל מה שלא נראה נוצץ ולא מרשים.

אחד האירועים החשובים בחיינו ובחיי כל יהודי הוא השבת.

הקדוש ברוך הוא ציווה עלינו לשמרה, ומרוב חשיבותה, היא מאצילה מקדושתה גם על ההכנות לכבודה כד כדי שכל פרט בהתארגנות אליה הופך להיות מצווה.

עשייה טכנית פשוטה הופכת להיות יקרה כשהיא נעשית לכבוד שבת קודש.

אל תשכחו שמדובר בעצם בעשייה שכל מטרתה לגרום לנו עצמנו, הטורחים, עונג בשבת.

כל קנייה, קילוף או קיצוץ; טיגון, אפייה, בישול ותיבול של מטעמים; כל ניקיון או רחצה לכבוד שבת – כולם הם קיום של מצווה.

ד' יתברך סופר ובודק כמה ואיך השקענו, כמה בדיוק טרחנו, בלי קשר לתוצאה.

איך התכוננו לאירוע בו אנחנו אורחי הכבוד?

איך התארגנו כשידענו שהוא שלח לנו הזמנה אישית?

ההכנות לשבת הן לקט של מצוות נעימות, במיוחד לנו הנשים, שאוהבות להתעסק עם

הצד הקולינרי של החיים, עם הנִראוּת, עם האסתטיקה, עם הסדר והניקיון, ההגשה, האווירה, האקססוריז והצלחות.

אנחנו, שהצד החזק שלנו הוא בטיפוח וביופי, נהנות מכל זה, וכשזה לכבוד שבת - אנחנו מרוממות ורותמות את כל העשייה הזאת לרמה של מצוות.

וזה עוד לא סוף הסיפור... כי בהמשך אנחנו עוד זוכות גם לפרגונים, וגם לפינוק. מה רע?...

ההכנות לשבת חשובות ויקרות כל כך בעיני ה', שאפילו הגברים, שלא מוצאים את עצמם כסדר בעבודות הבית, מוזמנים (!...) לתרום להן.

כתוב שאפילו אדם עשיר ונכבד, שיש לו ארסנל של מסייעים, צריך להשתדל לעשות בעצמו משהו לכבוד שבת.

הגמרא במסכת שבת מוצאת לנכון להקדיש פסקה מיוחדת לתאר את גדולי ישראל הנכבדים שהיו עוסקים בסוגיות ברומו של עולם, ונטלו חלק בהכנות לשבת.

גדולי ישראל אלו הזדרזו להפסיק מעיסוקיהם הרבים והחשובים, כדי להקדיש זמן מיוחד בתוך סדר היום הצפוף שלהם ולעשות מלאכות, פשוטות וטכניות ביותר, לכבוד שבת קודש.

רבא היה ממלח דגים לקראת השבת.

רב חסדא היה מחתך את הירקות דק-דק לקראת השבת.

רבא ורב יוסף היו מבקעים את העצים לצורך האש שבתנור.

רבי אבהו ורבי זירא היו מדליקים את האש לצורך תבשילי השבת.

רב הונא ורב פפא היו מכינים את נרות השבת,

ורב נחמן היה מנקה את הבית, מכניס את הרהיטים לצורך השבת, ומפנה את רהיטי החול.

כי כל מעשה של הכנה, נחשב למצווה. איזו פרספקטיבה שמימית!

כמה תמיכה, עידוד וכוח היא מעניקה לכל יהודי שרוצה, שמתאמץ ומשתדל למען מטרה גבוהה.

כמה העצמה היא נותנת - כשהמיקוד וההערכה מתמקדים בעשייה ובמטרתה, וכשמידת ההצלחה היא לא הנושא.

וכמה אהבה יש בכל החיבוק השבתי הזה.

שבת קודש - אחת משלושת אותות הברית בין עם ישראל למלך העולם.

שבת מספרת את סיפור האהבה של הקשר בין ד' יתברך לכל יהודי ויהודי.

שווה להתאמץ בשבילה.