במחשבה תחילה לפרשת ויצא: למה השאיר הרבי את העני שעה נוספת מחוץ לחדר?

"אבא שלי נפטר לפני שעתיים", סיפר יהודי לרב, "ואני חייב מחר בבוקר לטוס לחו"ל. אם לא אתייצב לחתום על עסקה שרקמתי במשך שנתיים - אפסיד כמה מיליונים.

"שכרתי יהודי שישב 'שבעה' במקומי. יקבל על עצמו את כל דיני האבלות ויגיד קדיש במקומי", סיים האיש.

"אם כבר הסתדרת יפה כל כך ", תמה הרב בסרקזם, "מה אתה רוצה לשאול?".

- "הרב חושב שאני צריך להתקשר לנחם אותו?"...

* * *

רחל מכניסה את שפחתה לביתה. ליעקב נולדים מבלהה שני ילדים, דן ונפתלי. על שמו של זה האחרון, נותנת רחל טעם: "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי גם יכולתי".

"נפתלתי" מלשון מַאֲבָק. ויש להבין: אם שפחתה של רחל ילדה, מה עניין לאה לכאן? "נפתלתי עם אחותי?!". מה עשתה לאה שצריכים 'להיאבק' בה???

זלמן הרגיש שהזעם מטפס בגרונו וחונק אותו. שעה ארוכה הוא יושב בחדר ההמתנה כדי להיכנס לרבי, ועד שהגיע תורו להיכנס הגיע שמשון הגביר ודורש להיכנס מיידית אל הרבי.

"היכנס אל הרבי", תבע זלמן במפגיע מהגבאי הנבוך, "תספר לו שאני מחכה כבר שעה בתור ושמשון הגיע רק עכשיו. נראה את מי הוא יורה להכניס".

הגבאי הקשיב לעצה-הוראה, ולו בשביל שלא אבה להסתבך לא עם שמשון הגביר ולא עם זלמן מר הנפש, שסחב עשרות חבילות צרות על גבו; העניות הייתה הקשה שבכולן. מדי פעם היה מגיע זלמן אל כ"ק רבי משולם פייש הלוי מטאהש, בחדרו שפך את לבו בפני אוהבן של ישראל, שהסכית לו זמן רב, עודד אותו בחום, בירך אותו בכל הברכות ופטר אותו במתת יד הגונה.

לאחר רגעים ספורים יצא הגבאי ובפיו הוראת הקודש: ייכנס הגביר...

זלמן חיכה שעה נוספת בחוץ. בסיומה, הוכנס אל הרבי.

לא השתהה זלמן כלל ופתח במלוא הקיטור טענות. הייתה לו שעה שלמה מחוץ לחדר להכין את דבריו... שליימזל כמוהו, טען זלמן, אין בנמצא. גם הרבי - היהודי היחיד שעוד התייחס אליו בכבוד - דוחה אותו מעל פניו כאשר מגיע גביר עם כסף...

בניגוד להנהגתו של הרבי להקשיב לזלמן זמן רב, הפעם תחב הרבי בידו מעטפה ופטר אותו מיד לשלום.

בחוץ, עוד היה שמשון הגביר. משראה הגביר את זלמן, הציע לו בחביבות טרמפ ברכבו עד הבית. אולם משנכנסו לרכב, זיהה שמשון את המעטפה שבידי העני, והתעניין מהיכן היא.

"הרבי נתן לי אותה", השיב זלמן בחמיצות.

"שמא תסכים להיכנס עמי שוב אל הרבי?", ביקש שמשון.

הייתה זו המעטפה שהכין הגביר עבור הרבי כפדיון נפש. הוא שאל את הרבי בתמיהה מדוע לא פתח את המעטפה לראות מה הסכום שבתוכה, לפני שהעניק אותה לזלמן.

"אני צריך לדעת כמה יש בה?!", השתאה הרבי מטאהש שנודע בצדקת פזרונו, "הוא צריך לדעת! שמעתי מהגבאי שהוא מחכה בחוץ, ולא היה לי כסף עבורו. מששמעתי שאתה רוצה להיכנס בדחיפות, הוריתי להקדים אותך לפניו, כך ידעתי שיהיה לי כסף לתת לו"...

במדרש (איכה רבה פתיחה כ"ד) מובא שלאחר חורבן הבית ביקש הקב"ה מכל אחד מהאבות הקדושים שימליץ טוב על ישראל. הם מנסים את כוחם, אבל טענותיהם לא גורמות להחיש ישועה לבניהם הנאנקים בגלות.

כאשר מגיעה רחל, היא טוענת טענת-מחץ: ריבונו של עולם, אני, שאני בשר ודם, הכנסתי את צרתי (לאה) לביתי ולא קינאתי בה, ואילו אתה, בורא כל עולמים, אינך מוכן לוותר לישראל שחטאו לך?!

"בשבילך, רחל", נענה הקב"ה ברחמים רבים, "אני מחזיר את ישראל למקומן" - - -

מבאר רבנו משה, האלשיך הקדוש: כאשר ביקשה רחל מהקב"ה רחמים על בניה, והקב"ה שמע לתפילתה, נוכחה רחל לדעת שכל הניסיון שזימן לה הקב"ה עם לאה, היה לטובתה. כדי שלעתיד, כאשר יהיו בניה בצרה, היא תוכל לעורר עליהם רחמים ולהביא את פדותם.

כה אמרה אמנו רחל בלידת נפתלי: אותם "נפתולי אלוקים (ש)נפתלתי עם אחותי", מאבקי הנפש שהיו לי בשעה שמסרתי סימניי לאחותי ולא קינאתי בה, "גם יכולתי" - נועדו לטובתי כדי שאוכל להפיק מהניסיון הזה תועלת.

* * *

לא תמיד יש בנו סבלנות תוך כדי ניסיון לזהות את הטוב שהוא מגלם בתוכו. לפעמים גם כשיש סבלנות - הידיעה הזו לא מנחמת אותנו.

אבל כדאי לזכור את המשפט של הרבי מטאהש: "לא אני צריך לדעת כמה יש במעטפה. הוא צריך לדעת". ריבונו של עולם לא צריך את הניסיונות שלנו. הם נועדו אך ורק לטובתנו. וכדי לקבל מעטפה - צריכים לעמוד בתור גם כשקשה ומציק.

זה לא רק "מנחם". זה לגמרי משתלם.