יעקב אבינו: סקירה מרתקת על חייו המאתגרים

חייו של יעקב אבינו היו מלאי ניסיונות ואתגרים, ובכוחות מיוחדים הוא עמד בהם. כוח זה טמון בעצם מהותו ומושרש בשמו 'ישראל' – 'כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל'. את השם הזה הוא מנחיל לעם ישראל לדורות. זהו אכן תפקידו וכוחו של יהודי.

אחד הכלים שהועיד אבינו יעקב לשם צליחת הימים הקשים הוא תיקון תפילת ערבית. באותה תפילה המכונה ברמיזת התורה בפרשתנו – 'ויפגע במקום', ומתוך מאמץ מיוחד להתפלל במקום שבו התפללו אבותיו – הר המוריה (ראה רש"י). תפילת ערבית לעת החשיכה מסמלת את הקשר לבורא עולם גם בימי ההסתר, גם בתקופות של התמודדות.

אחרי תפילה מיוחדת זו הוא זוכה לחלום נבואי: 'והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה' - חלום המבשר לו את עתיד האומה היהודית, מגלה את הקשר בין העולם הזה לעולם העליון ואת התפקיד של בן העם היהודי: לעלות בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, או ליתר דיוק להיות בעצמו הסולם הזה.

כל החיזיון הזה מהוה פתיחה לתקופה הסוערת והמלווה בניסיונות קשים, שהינה מעין 'קדימון' להיסטוריה היהודית בגלות, כפי שהיא מהוה קדימון לגלותו של יעקב בבית לבן. הפתיחה לכך היא תפילה ראשונה בתפילות ערבית של האומה - תפילה המסמלת את הקשר עם הבורא גם בתוך החושך, גם בתוך הגלות.

החיבור אל הבורא בתפילה תוך כדי ימי החושך וההסתר - הינה אמצעי להזין את הנפש בחוסן האמונה כי שומר ישראל לא ינום ולא יישן והוא ישמור את עמו לעד גם בהיותם 'כבשה בין שבעים זאבים'. בימי האינקוויזיציה בספרד, בגיטאות תוך רעב והשפלה, ואף במחנות המוות – יהודים התפללו, ודווקא יהודים אלו עמדו לעיתים יותר בחוסן במצבים הבלתי אפשריים הללו.

סולם אתגרים

לאחר מכן מתגלה ליעקב המסר אותו עליו להעביר לדורות - ובמיוחד לאותם דורות שיחוו את חשכת הגלות - הידיעה שחיי העולם הזה הינם סולם המגיע השמימה, והקשיים הינם שלבי טיפוס בסולם אתגרים המקרבים אותנו אל היעד. הכרה זו היא מקור הכח ממנו ישאב העם לדורותיו את הכוחות להתמודדות בכל מצב.

ממרום הפיסגה של חיים טמונים באהלי תורה של בית אבא ושל שם ועבר - נזרק יעקב לחיי רועה צאן בבית לבן הארמי, בית של חותן עובד עבודה זרה, שהיושר אינו הצד החזק שלו. עוד בדרכו לשם נשדד ממנו (על ידי אליפז בן עשיו) הרכוש שנטל יעקב מבית אבא על מנת לתיתו לאבי האשה המיועדת. מצב זה הצריך את יעקב לשמש כרועה צאן לבן במשך ארבע עשרה שנה.

בנוסף לכל ההתמודדות הזו אנו מוצאים את יעקב אבינו עומד מול אתגרים לא פשוטים גם בחיי המשפחה. לא ניתן לו למצוא נוחם בנישואי רחל המיועדת לו – זו שמעיקרא היתה בת זוגו, והוא נאלץ להתמודד עם ערמתו של לבן שבתירוץ צדקני משיא אותו שלא מדעתו ללאה. מכאן ואילך מתגלגלים העניינים ביד ההשגחה העליונה כדי ליצור מציאות של 'ארבע אמהות'.

גם בנין זה לא נבנה בקלות. הסיטואציה המורכבת והחשש שמא לאה שיתפה פעולה שלא כדין עם המרמה של לבן מביא למצב בו לאה מרגישה 'שנואה' והיא מצפה לאישור ולהכרה מצד יעקב - לו היא זוכה רק לאחר הולדת הבן השלישי באומרה 'עתה ילוה אישי אלי'. מאידך, רחל הרעיה הנבחרת, חווה שנות עקרות כאובות עד שהיא זוכה לחבוק את יוסף ותקופה קצרה לאחר מכן היא מתה בעת הולדת בנה השני – בנימין.

את כל התלאות האלו יעקב עובר, והוא בהחלט לא מתעלם מן הקושי. לא קל לו - כי התפקיד שלו הוא להתעלות על אף הקושי ומתוך הקושי. הוא אמנם מצפה לימים של שלוה כפי שחז"ל מעידים בתחילת פרשת וישב: 'ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף', הוא גם אומר 'לא נחתי ולא שקטתי ולא שלותי' ביחס לצרות לבן, דינה ויוסף, והוא גם אומר בפני פרעה התבטאות חריפה על חייו הקשים. בפרשת ויגש במענה לשאלת המלך המצרי: 'כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּיֽךָ?', הוא עונה: 'וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ אֶל־פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלֹשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת־יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם...' אין זה ביטוי של מרמור אלא כפי שכתב בספר 'הדר זקנים' מבעלי התוספות - המשמעות של הדו שיח היתה כדלהלן: פרעה שואל 'כמה ימי שני חייך' - ולפי שראה בו שער לבן ושהיה לו פרצוף זיקנה שאל לו והוא ענהו: ימי שני מגורי מאה ושלושים שנה מעט ורעים היו כלומר מועטים הם שנותיי, אלא מתוך רב צער שהיה לי בימי קפצה לי זקנה.

לא אירא רע כי אתה עמדי

בסיפורי החסידות מסופר על יהודי שבא לרבו ושאלה בפיו: 'איך ניתן לקים את ההלכה 'לברך על הרעה כשם שמברכים על הטובה? הרי זה בלתי אפשרי!' אמר לו הרבי: 'לך לעיירה אניפולי, שם תמצא ליד התנור יהודי עני ומיוסר הנקרא ר' זישא - והוא יענה לך על השאלה'. כיתת היהודי את רגליו אל אותה עיירה, לא קשה היה לזהות את היהודי הכחוש והמכונס העונה לשם ר' זישא והוא פונה אליו בשאלתו. 'איך אוכל לענות לך על שאלה זו', אומר ר' זישא, 'אם מעולם לא היה לי רע...'. כמובן זו היתה תשובה עמוקה יותר משציפה.

זו היתה דרכו גם של נחום איש גם זו, שהיה אומר על כל דבר 'גם זו לטובה', או של רבי עקיבא שהיה מפליג ואומר: 'כל מאי דעביד רחמנא לטב עביד'. אבל יעקב אבינו שבודאי היה גדול יותר - לא אומר כך. הוא מרגיש את חוסר השלוה ואת הקשיים – זו עבודתו ואותה עליו להנחיל לזרעו אחריו 'גם כי אלך בגיא צלמות - לא אירא רע כי אתה עמדי'.

יעקב מגלה לנו בתחילת הדרך את כח ההישרדות של יהודי. תמיד הוא ישאב כח מתפילה, משיתוף של בורא עולם אבינו שבשמים בקשיים ובתלאות, בתוך החשיכה הוא ימצא את התלות בבורא עולם בבחינת 'גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי' – ואולי דווקא אז יכול כל אחד להרגיש יותר את הקירבה של 'כי אתה עמדי' – לשם כך הוא צריך לתקשר בתפילה עם אבינו שבשמים, את סוג התפילה הזו הנחיל לנו יעקב מתוך חיי התלאות.