אנחנו ברייה אנוכית, השאלה היא עד כמה

כולנו ניחנו במידה כזו או אחרת של אנוכיות.

אני אומרת לילדים שילכו לישון – כי אני צריכה שקט מהם; אני אומרת לבן שיקנה לחם פרוס, אף על פי שהילדים אוהבים הרבה יותר את השלם – כי זה נוח לי יותר; אני מבקש מאשתי שתכין לילדים היום אפונה עם פתיתים, אבל לאילו ילדים אני מתכוון בכלל? אני מתכוון עבור עצמי.

כן, אני החבר הכי טוב של עצמי.

לכולנו יש חברים. אדם לא יכול לשרוד בלי חבר או ידיד, או שכן טוב, או בן משפחה שגם ממלא את מקום החבר. אדם חייב מישהו לדבר איתו, לספר לו, לשתף אותו.

אבל כמה שיהיו לו, לאדם, חברים, הוא הכי קרוב לעצמו. הוא הכי אכפתי מעצמו. הוא לא מוכן לוותר על דברים מסוימים שחשובים לו, ולא מוכן לרדת מהעץ שטיפס עליו, כי חשב והבין שזה העץ הנכון.

כולנו ניחנו במידה כזו או אחרת של אגואיסטיות.

אני ממהר לקחת אוכל מהבר בחתונה, כי אני חושש שייגמר ולי לא יישאר; אני ממהר לעלות לרכבת ראשון, שמישהו אחר יישאר בחוץ, רק לא אני; אני יודע שמישהו קיבל במבחן 20, העיקר שלא אני.

אבל כשמידת האנוכיות, עולה על מידת הוויתור, על הנתינה והאמפתיה שיש לי כלפי השני, כי אז הדברים משתנים: אני מוכן לדבר עם חברי, רק כשנוח לי. שלא יתקשר אלי כשאני בעבודה, לא עם הילדים, לא בכושר לא בבריכה, לא כשאני יושב עם ידיד אחר ומדבר, לא כשאין לי כוח, לא כשאין לי חשק. שיחכה שאמצא את הרגע הבודד בו אני מרגיש שמתחשק לי לדבר אתו. אז בעצם, מתי אתפנה להקשיב לו, כשיש לו בעיה?

האמת, שאם אני חבר טוב – עלי להניח את האגו בצד. לא נוח לי להקשיב עכשיו? לפחות אשיב לשיחתו, אתנצל ואחזור מאוחר יותר.

נכון שאני החבר הטוב ביותר של עצמי, כי כך הם בני אדם, אבל האם לא מגיעה לו מעט התייחסות, כי הוא החבר השני-הכי-טוב, כמו שאומרים ילדים בגן?

החלטתי לנסוע לטיול יחד עם חברי. עכשיו הרגע לסדר את הזמנים. אני איש עסוק, זה נכון. אבל האם הוא עסוק פחות ממני? זה קשה וזה מתיש לסדר את הזמנים, אבל זה מסתדר לבסוף. מדוע? כי כל אחד ניסה גם להבין את השני.

"קנה לך חבר" זו לא סתם אמרה. "קנה לך חבר" זו דרך לחיים. קנה אותו בדמים. תן לו משלך! מהכסף שלך, מהרווח שלך, מהזמן שלך, מהחשק שלך!

כי נכון שאדם קרוב ביותר לעצמו, אבל הוא יהיה חבר אמיתי, רק כשיראה מול עיניו בכל עת את צרכי חברו, וייזהר מלהיות יותר מדי אנוכי.