איה קרמרמן: היה כיף בסגר, כיף בלימודים. אמא, אל תדאגי, אני זורם

גדלתי בידיעה מוחלטת שאהיה רקדנית בלט מקצועית. כדי להשיג את המטרה הנעלה אף עברתי לגור בפנימיית אומנויות בארצות הברית.

הייתי שוכבת עם ספרי לימוד כבדים על קצות האצבעות כדי למתוח את גופי, שיהפוך לגמיש יותר מכוונתו של השם. אבל בכנות, גמישה לא הייתי, לפחות לא מחשבתית. בתחום הזה הייתי גמישה כמו קרש גיהוץ. לא פעם הלכתי עם הראש בקיר, דבקה בעקרונות חסרי גמישות. התקשיתי להביט במציאות ולהפנים שהעקרונות הללו הפכו לחסרי משמעות. בדרך כלל הפסדתי לקיר.

לחיות כמו פלסטלינה

לגמישות מחשבתית יש מינוח חדש יחסית מהשנים האחרונות, ותקופת הקורונה הפכה אותו לעוד יותר חם: אג'יליות. אג'יליות היא גמישות אסטרטגית, או זמישות. כן, זו לא טעות. זמישות היא מילה המחברת בין גמישות וזריזות.

משמע, מידת היכולת שלנו להתמודד ולהגיב במהירות וביעילות לנסיבות משתנות. לדוגמה, קחו את הילדים שלנו. הם כמו פלסטלינה. אומרים להם ללבוש מסיכות, הם לובשים מסיכות. אומרים להם ללמוד בזום, הם לומדים בזום. יש סגר, זורמים. הולכים ללימודים, זורמים. הגמישות שלהם, האדפטציה שלהם למציאות שמשתנה ללא הרף, מעוררת הערצה. הם יכולים לקטר על המסכות, ובאותה נשימה להירדם איתן על הספה. למה? כי הם מגיבים במהירות למציאות, ומבינים שככה זה עכשיו. לנו, המבוגרים, הרבה יותר קשה. אנחנו קצת כמו איש הפח מהקוסם מארץ עוץ. זקוקים לשימון כדי לנוע בחופשיות.

הבנתי את ההבדל ביני ובין הילדים בשיחה שקיימתי עם השלישי למלכות, לקראת חזרתו ללימודים בעזרת השם, בלי עין הרע ובכפוף למקדם ה־R בתוצאות הבדיקות בארץ הקודש. לתומי חשבתי שנכון לעשות לו שיחה מקדימה, שכן האדון התרגל ללו"ז מרווח שמותיר לו זמן נרחב לקרוא, לנגן ולרבוץ במיטה. האמת, אחלה לו"ז. די חששתי ממה שיקרה כשייאלץ לחזור לשבת על כיסא חסר ריפוד ולהקשיב למורה, כשכבר אין אפשרות להחליש את קולו בזום.

בלי להתבלבל הוא הסביר לי שממש אין לו בעיה להיות עם מסיכה כל היום, ושהוא מתגעגע לחברים. בעיקר הוא הניח את דעתי כשאמר שגם כשיחזור בחמש בלילה (זאת אומרת לפנות ערב, אבל מאז שהחליפו שעון זה מבלבל, כי חשוך ואני כבר מתה מעייפות), הוא יספיק לנגן ולקרוא. תמצית השיחה: היה כיף בסגר, כיף בלימודים, אמא, אל תדאגי, אני זורם עם המצב. תחשבו כמה יותר נעים להיות בחברת ילד אג'ילי, כזה שמתקמבן בזרימה עם הסיטואציה, מאשר להיות בחברת ילד עקשן, שבאמצע הסופר מחליט, בעודו נמרח על הרצפה בצרחות, שהוא חייב דחוף לאכול את הבננה לפני ששילמתם עליה (סיטואציה לא מוכרת, חברה סיפרה לי).

מרחל אמנו עד נדיה קומנצ'י

שבע שנים ידעה רחל שהיא עומדת להתחתן עם יעקב. שבע שנים היא חלמה על חתונה ועל שמלה, על בעל צדיק. בערב של החתונה מגיע אבא שלה ואומר לה שהוא מחליף אותה באחותה הגדולה. אין יותר נסיבות משתנות מזה. רחל מבינה שמציאות השם השתנתה ברגע, היא מניחה בצד את כל החלומות ונותנת את הסימנים ללאה. היא מתגמשת בביטול למציאות השם, כשהיא יודעת שכל מה שהשם עושה הוא לטובתה, אפילו שאין לה יכולת להריץ את הסיפור קדימה ולגלות שגם היא מתחתנת ומגשימה את החלום. וגם זה, לא בדרך המושלמת שעליה חלמה.

אג'יליות, ויתור ופשרה היו שם המשחק, ובשלושתם רחל הצטיינה. אחרי שנים רחל שוב נדרשת לאג'יליות כשיעקב מודיע לה וללאה שהם עוזבים את בית לבן. ברגע מהיר, מלא גמישות ואמונה, הם מקפלים הכול ונסים. אולי לצדיקים קל להתגמש מול המציאות ההפכפכה שמביא השם יתברך. האמונה החזקה שלהם מלכתחילה גורמת להם לוותר על תחושת השליטה שאנחנו כה זקוקים לה.

אני לא רחל. אני רחוקה 11 דקות נסיעה ממנה בלי פקקים, ושנות צדיקות רבות. אבל גם כדי לחזור בתשובה צריך להיות גמישה כמו אלופת העולם בהתעמלות נדיה קומנצ'י. גמישה מחשבתית. לוותר ולסגת מכל החלטה שאי פעם החלטתי בליבי. כל כך הרבה פעמים אחזתי בעקרונות של "את זה אני לא אעשה, על זה אני לעולם לא אוותר". קבעתי בהחלטיות, ושום החלטה לא החזיקה מים. כל פעם מחדש הייתי צריכה לקלף מתוכי את ה"לעולם לא" ולהבין שמשהו במציאות הפנימית שלי השתנה, הפך את העקרונות לחסרי רלוונטיות.

היו רגעים שבהם הבטתי בראי והבנתי שהנשמה שמביטה בי חזרה החליטה לשוב הביתה. היא שינתה את מציאות חיי, את הלב והכמיהה, את המחשבות והרצונות. אין טעם להמשיך ללכת איתה ראש בראש, לנסות להשתיק אותה. אני לא חושבת שקיים בעל תשובה שזרם עם הנשמה שלו, שחרר את העקרונות, התגמש והחליק באלגנטיות לתוך התשובה. אבל אולי אם הייתי מודעת אז לצורך באג'יליות, לא הייתי צריכה להנביע מתוכי את הקולפן האולטימטיבי. היום אני מבינה שלא רק בעלי תשובה צריכים להיות אג'יליים. להיות בעל אמונה, באופן כללי, דורש מאיתנו זמישות מחשבתית. תחשבו כמה פעמים הרגשתם שה' זרק אתכם למים עמוקים, לטריטוריה לא מוכרת, ואמר: עכשיו שוחים. כל השנה הזאת זה משׂחה אחד גדול. אנחנו, שלא כמו הילדים, מנסים בכל כוחנו להתנגד לרצון השם ללמד אותנו איזה שיעור. מסרבים להתגמש ולהבין שיש חוקים חדשים. מנסים להתחכם איתו, עם החוקים, ולחינם מרעים את המצב.

דיווח מהשטח: בעודי תוהה איך להעיר בתוכי את הגמישות, איך ללמד אותה להשפיע ולתמוך ברגע הנכון, הקטן מגיע לחדר השינה עם מלפפון ביד אחת ולחם בשנייה. פה נגמרת האג'יליות שלי. בכל זאת, בעוד שלושה וחצי חודשים פסח.

סלט חומוס בדקה

עוד סלט של הרגע האחרון. ככה זה בשבתות של חורף. למי שיש בפריזר חומוס מבושל, תוציאו ותכינו בצ׳יק.

המצרכים הדרושים:

1 כוס גרגירי חומוס מבושלים // 4 שיני שום כתושות // 1 כף פפריקה מתוקה // 1 כף פפריקה חריפה // חצי לימון סחוט // 3 כפות שמן (אני משתמשת בשמן זית) // חצי כפית מלח // אופציה להוספה: חצי כפית כמון טחון

אופן ההכנה:

מערבבים בקערה את כל המרכיבים // מועכים מעט את גרגירי החומוס עם מזלג, כדי שיידבקו מעט זה לזה וייהפכו לסלט, במקום גרגירים בודדים שמתגלגלים על הצלחת // טועמים אחרי שעה ומתקנים תיבול // מומלץ להגיש יחד עם ממרח חומוס.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".