אפרת ברזל רוצה להקפיד במצוות כמו שהיא מקפידה על יק וצידרוני

הם באו לשבת,

ודווקא יצא לי אוכל טעים, לא מפונפן, וגם בלי הרבה שמיר.

אני אוהבת שמיר. הוא עדין לי.

ובאמת שהתכוונו לדבר דברי תורה בסעודה, זו היתה פרשה שיש הרבה עומק להגיד עליה,

אבל,

זה כבר כמה שנים שהבנתי שבצוותא תלויה מודעה האומרת שיותר קל לדבר מול 500 נשים באולם בית ישראל בירושלים מאשר בשולחן שבת עם משפחה אחת, שהיא בכלל שלי.

כאן, אף אחד לא מקשיב לי.

כל פעם שמישהו הזיז את הכיסא ועשה את התנועה הזו שמביאה ספר שהוכן מראש על הסטנדר כדי להקריא ממנו משפט עם רעיון תורני, מישהו הפריע ושאל משהו על הבשר ועל איך עושים אותו, כאילו שהשואל יעשה אותו פעם בעצמו. בשביל מה כל השאלות האלה.

יש לנו בדיחה בבית, שכל פעם שבעלי מקיש הרבה קושיות בזמנים של וריד פתוח במטבח -

וריד פתוח במטבח זה סיר גדול שאני פותחת תחתיו אש בתחילת תהליך הבישול לשבת, מבשלת בו את רוב הסלטים והאוכל, אחד אחרי השני, בלי לשטוף אותו באמצע, טעם סופג טעם, לא שוטפת עד שאני מגיעה לשלב שאחרי הדגים -

אז כשבעלי מקשה קושיות על כמויות ותבלינים שנכנסים לסיר, ולמה שמים עכשיו את המים, ואיך יהפכו את זה לצד השני, ואיך יודעים מתי ואיך,

ואני, אין לי סבלנות לא לשאלות ולא לתשובות,

כי אני לא באמת יודעת מה להגיד, בחיים לא קראתי מתכון עד הסוף,

אני פשוט עונה לו בחזרה בחיוך, פטנט שפיתחתי.

אני פשוט עונה:

"תבוא לאכול".

עזוב אותך מדאגות של איך ולמה, פשוט תבוא לאכול.

שזו תשובה די טובה, כי זה לא מעליב כמו להגיד אל תתערב, או מה זה עניינך, זו הזמנה כנה לרצון לעשות לך טעים וטוב. במופלא ממך אל תחקור. תבוא לאכול.

הוא תמיד מגיע.

אז באמת שרצינו דברי תורה. אבל פתאום זיו התחיל לדקלם צלילי ילדות, ואמר:

"פעם היו שלושה יפונים,

"יאן, יאן צידרן ויאן צידרן צידרוני".

רוצים שאני אמשיך לספר על שלושת היפונים ומה קרה להם, או לספר לכם מה קרה לנו?

בואו ננסה לפי הסדר להצליח את שניהם.

אז פעם היו שלושה יפונים,

יאן, יאן צידרן ויאן צידרן צידרוני,

פעם היו שלוש יפוניות:

ציפה, ציפה דריפה, וציפה דריפה ימפמפוני.

הם התחתנו.

יאן עם ציפה

יאן צידרן עם ציפה דריפה

ויאן צידרן צידרוני עם ציפה דריפה ימפמפוני.

נולדו להם שלושה ילדים;

ליאן וציפה - שח.

ליאן צידרן וציפה דריפה - שח שחמט.

וליאן צידרן צידרוני וציפה דריפה ימפמפוני - שח שחמט שחמוני"

אין חרדית שסיפרתי לה את זה השבוע ולא הכירה. מסתבר שזו לא רק דינה דיי שיש לכן איתה יחסים טובים, אתן גם חזקות בציפות.

עד כאן הכל בסדר.

אבל אז הגיע רגע בסעודה שאני החלטתי להתערב.

אמרתי לזיו ואיה, "אתם טועים. זה לא יאן צידרן. זה יקצידרק".

והם הסתכלו עלי ביחס של בורה חסרת ידע, וצעקו עלי בחזרה יחד במקהלה, "ממש לא, את טועה, זה יאן".

ואני, הייתי החלטית: "לא, זה יק".

"יאן".

"יק".

"יאן".

"יק".

"יאן".

ויתרתי.

שיהיה יאן.

והמשכנו לאכול את הבשר.

אבל ה' לא עוזב את אוהביו.

ברביעי של השבוע שאחרי, אמא שלי מבקשת ממני באיחור קורונה אלגנטי, לבוא לחגוג לכבודה, את יום הולדתה, "אני ממש מבקשת שתבואי לחגוג איתנו, נעשה מפגש משפחתי אצלי במרפסת מאחורה, מזמן לא היינו כל המשפחה. גידי קורן ינגן על הגיטרה, נשב במרחק עם מסיכות".

"גידי קורן?", שאלתי אותה, "אמא, את צוחקת עלי?".

"מה מצחיק כאן?".

"גידי קורן? אני משבת האחרונה מתלבטת על משהו ממש חשוב שממש מטריד אותי. גידי קורן, עכשיו אני נזכרת, זה לא הוא שכתב את ציפה דריפה ימפמפוני?".

"אפרת'קלה, אני באמת לא יודעת. את רוצה שאני אברר? הוא כתב המון שירים, כמו למשל "אובלדי אובלדה" עם אריק איינשטיין, וגם הלחין את "פתאום קם אדם", עם שלמה ארצי. הוא גם רופא ילדים במרפאה בחזון איש, בבני ברק, את יודעת?".

איזה מזל שהברכה של שבת מושפעת עלינו כל השבוע, והסוגיה הקונפליקטיבית הובהרה: "לא כתבתי את זה", הסביר ד"ר קורן, "החייתי את זה בספר בו ליקטתי שירים וסיפורים עממיים, וכן, את צודקת, במקור זה יק, ובביצוע שעשו לזה ב"פרפר נחמד", אין לי מושג למה, הם שינו את זה ל-יאן".

אלוקים אוהב את ילדי הגן.

איך צדקתי,

איך הייתי גאה בי.

"איך אתה מסתדר עם הפציינטים החרדים בבני ברק?", שאלתי.

"מצוין" הוא ענה, "אנשים נפלאים".

הלכתי הצידה וביקשתי בשקט בתפילה, הלוואי שאדע להקפיד במצוות כמו שאני יודעת להקפיד על ימפמפוני, על יק וצידרוני.