"נותרתי לבד מול הצבא הסורי, ואז קיבלתי החלטה ששינתה את חיי לנצח"

מדי שנה בהגיע היום הקדוש ביותר בשנה, יום כיפור, שב הרב בן ציון סלמי, ראש מוסדות 'דרכי תורה' בעיר רחובות, כחמישה עשורים לאחור, אל המלחמה שגבתה את חייהם של אלפי יהודים, בהם רבים מחבריו. אל התקופה ההיא שבה המוות עמד כפסע ממנו, אך הוא ניצל באורח פלא. הייתה זו המלחמה הקשה ביותר שניהלה מדינת ישראל, אך דווקא במהלכה גילה הרב סלמי את יד ההשגחה העליונה. רגע לפני חג החנוכה, חג הניסים והנפלאות, פנינו אל העיר רחובות, כדי לשוחח עם הרב סלמי על הנס הפרטי שעבר וששינה את חייו מהקצה לקצה.

"ראיתי ניסים ונפלאות במלחמה ההיא", הוא פותח בסיפור הצלתו המרתק לאחר שאנו נכנסים אל משרדו שבבניין המוסדות שהקים. "חברים לנשק נפלו מימיני ומשמאלי", הוא מוסיף כשקולו נשנק, "אבל עלי הגנה יד נעלמה. למרות שהייתי יותר מפעם אחת כפסע מהמוות - נותרתי בחיים, כדי להודות ולהלל, ולהקים בית של תורה ותפילה עבורו יתברך".

בעיצומו של יום כיפור תשל"ד (6 באוקטובר 1973), בשעה 13:55, פרצה הקשה שבמלחמות שידעה המדינה הצעירה. צבאות מצרים וסוריה פתחו במתקפה נגד מדינת ישראל, שנתפסה כשהיא איננה מוכנה. בן ציון סלמי הצעיר, אז חייל בחטיבת גולני, נשלח אל החזית המדממת כשהוא בטוח שלא ישוב ממנה לעולם. "בבסיס שבו שירתי, הודיעו לנו מוקדם יותר כי אנו עומדים להשתחרר מהצבא לחופשה", הוא מספר. "אולם לפתע הורו לנו המפקדים להישאר במחנה. זמן רב לא היה לנו כדי לתהות על אופי הפקודה הלא-צפויה, משום שמיד לאחר מכן החלו האזעקות, והארץ כולה נכנסה לשגרת מלחמה".

(צילום: shutterstock)

אתה מתאר מלחמה שתפסה אתכם, החיילים שאמורים להילחם, בהפתעה גמורה. כיצד התנהלה המלחמה מזווית עיניכם בשלב הראשוני של המלחמה?

"חוסר שליטה מוחלט שרר בימים הראשונים של המלחמה. זמן קצר לאחר פרוץ המלחמה הגענו למחנה עמוס שעל יד רמת דוד, משם היינו אמורים לצאת להילחם, אך היינו נטולי נשק וציוד בסיסי שנדרשים כדי להילחם. בדקות הראשונות למלחמה, אני וחברי היחידה שלי אף הרגשנו אכזבה מכך שביטלו לנו את החופשה ומאלצים אותנו להישאר בבסיס. עד למצב כזה הגיעה חוסר ההבנה של המצב. גם שר הביטחון ובכירי מערכת הביטחון לא האמינו שתפרוץ מלחמה, והתבדו".

הרב סלמי מסביר כי השאננות שלו ושל חבריו הייתה נעוצה במצב ששרר באותה עת. "אלו היו השנים שלאחר מלחמת ששת הימים. כולם במרחב חששו מאוד מכוחו של צה"ל. כך לדוגמה, כאשר היינו מגיעים לעזה, המחבלים לא היו מעזים להתקיל אותנו, אלא בורחים מפנינו. היינו צריכים לרדוף אחריהם כדי ללכוד אותם. באותה תקופה מצבה של ישראל היה שונה לגמרי ממצבה כיום".

על רקע הדברים הללו, השאננות שלטה ברמה בימים שקדמו למלחמה שפרצה ביום הכיפורים. רגעי ההלם והתדהמה הראשוניים של הפיקוד בחטיבת גולני עם פרוץ המלחמה, הוחלפו חיש מהר בניסיון להשתלט על המצב. אנשי יחידתו של סלמי קיבלו הוראה להגיע לראש פינה כדי לקבל ציוד צבאי שיאפשר להם להשתתף בקרבות ההתחלתיים של המלחמה. "יצאנו עשרות לוחמים, כשאנו מטלטלים ברכבים צה"לים ישנים. בדרך האזנו לדיווחי הרדיו מהחזית. זה היה הרגע שבו הבנו כי המצב אכן חמור מאוד".

שאננות שהסתיימה בכאוס

סלמי וחבריו הגיעו לראש פינה, שם צוידו בנשק ותחמושת, ומיהרו לצאת לכיוון גשר בנות יעקב שמחבר בין רמת הגולן לאזור הגליל העליון. "אנו היינו צריכים למקש את הגשר", הוא מספר. מטרת הפיקוד העליון הייתה לעכב בכך את ההתקדמות של הסורים. אך באמצע הדרך קיבלו הלוחמים הודעה המורה להם לשנות כיוון. "פלוגה שנשלחה לחרמון, במטרה לכבוש את מוצב החרמון מחדש, נקלעה למארב סורי בצפון הרמה", מספר הרב סלמי. "כתוצאה מכך, הכוח הישראלי ספג אבדות כבדות ורותק למקום מבלי יכולת לעזוב. אנו נדרשנו להגיע אל המקום כדי לסייע להם ולשמש ככוח חילוץ שיאפשר את נסיגת הלוחמים מהשטח הרווי בכוחות קומנדו סורים".  

בשלב הבא יגלו סלמי וחבריו עד כמה צה"ל אינו מאורגן למלחמה בשלב ההוא. "כאשר הגענו לצפון הרמה, גילינו מחסום צבאי ישראלי, שחסם את דרכנו. קצין בכיר ששהה במקום הורה לנו לעזוב את צפון הרמה. 'מתקיים כאן קרב טנקים, ולכן לא תוכלו לסייע כאן', הורה לנו הקצין. במקום זאת הוא ביקש שנפנה לדרום הרמה, שם התחוללו באותה עת קרבות רגליים, ואנו – בפעם השלישית – נאלצנו לשנות מהיעד המתוכנן, ולפנות לכיוון אחר.

הרב סלמי (צילום: מרבין שישפורטיש)

"ואז, באמצע הנסיעה לדרום הרמה, ניבט לעברנו מראה מעורר חלחלה: שורה של טנקים סורים ניגלו מולנו, מתקרבים לעברנו במהירות. הייתה לנו מוטיבציה רבה להילחם מול הסורים, אך לא היה בידינו נשק נגד טנקים, ולכן נאלצנו להימלט מהמקום. תוך כדי שאנו עושים פניית פרסה, הטנקים הסורים החלו לירות עלינו ממרחק. לגודל המזל, הטנקים נעו על קרקע גבוהה יותר מהמקום בו היינו, ואם בקרב רגיל זהו חיסרון עבורנו, כעת היה זה יתרון, בגלל שקני טנקים יורים בקו ישר ואינם יכולים לירות כלפי מטה, כך שיכולנו לפתוח במנוסה מהירה מהמקום כמעט בלי חשש".

לאחר שנמלטתם מרמת הגולן, האם המשכתם להשתתף בלחימה?

"בהחלט. לאחר מספר ימים הורו לנו לעלות שוב לרמה. בדרכנו צפינו בתוצאות הקשות של הקרבות שהתחוללו קודם לכן באזור; שטח הרמה כולו היה מפויח, טנקים סורים וישראלים היו פזורים בכל פינה, כשהם הפוכים ומפויחים. המחזה הנורא הפיל עלינו פחד גדול. המלחמה מעולם לא הייתה נראית אכזרית יותר. למזלנו, היינו עסוקים מדי בהתקדמות ובהגנה על עצמנו, וזה לא הותיר לנו זמן רב לחשוב", הוא אומר.

בשלב ההוא, המלחמה החלה לנטות לטובת ישראל. אולם הקרבות נמשכו בעוצמה גבוהה. "מטוסי קרב סורים עדיין חלפו מעלינו, כשהם מפציצים את השטח שבו אנו שוהים. למזלנו הם לא היו מדייקים בהפצצותיהם ונדמה היה כי הם חוששים מפגיעת נ"מ או ממטוסי הקרב הישראליים ולכן מיהרו להטיל את הפצצות ולהימלט מהמקום מבלי להשקיע בדיוק ההפצצות. בתווך חלפו במקום מסוקי קרב סורים שהנחיתו אחת לזמן מה כוחות קומנדו, מולם נאלצנו לנהל קרבות ומרדפים".

סוכה בין זחל"מים

"באותה עת אבטחנו יחידות תותחנים שעסקו בהפגזת הצד הסורי ברמת הגולן. בינתיים הגיע חג הסוכות, והחיילים הדתיים בפלוגה גייסו שני זחל"מים להקמת סוכה. הזחל"מים מוקמו זה לצד זה ומעליהם הוטלו עצי אקליפטוס, וכך זכינו ליהנות מסוכה תוך כדי ההפוגות בין ההפגזות. גם עבורנו, החיילים החילונים, הייתה זו חוויה מרגשת ומדהימה", הוא מציין.

מיום ליום, האזור שבו שהו סלמי וחבריו התרוקן מנוכחות סורית. משנכחו בפיקוד הבכיר כי אין צורך עוד בלוחמים בקצה הרמה, קיבלו הלוחמים בצוות הוראה לרדת מהרמה, ולהגיע מכיוון אחר, במטרה לתקוף את הכוחות הסורים בחרמון. "עזבנו את צפון הרמה, וירדנו כלפי מטה, כשאנו צועדים בחושך כמעט מוחלט. נאלצנו לעבור בשבילים צרים ובין גאיות ענק, כשלצדנו נמתחים מדרונות תלולים לכל האורך. היינו צריכים ללכת במשנה זהירות כשאנו יודעים כי אם נעשה צעד אחד קטן שלא במקום הנכון – והתוצאה תהיה הרת אסון חלילה.

"משהגענו לאזור שבו שהו הכוחות הסורים, החלו צוותים מישראל ומסוריה לדון בהפסקת אש. לכן, הקרב הוקפא בינתיים, ואנו יכולנו להרשות לעצמנו ללכת לישון סוף סוף ברוגע. הרגיעה לא ארכה זמן רב. כשעה בלבד לאחר שנרדמנו – החושך ששרר סביבנו הואר באחת. הבזקי אור גדולים של אש עלו מכל המרחב וממעל חלפו עשרות קטיושות. הייתה זו מתקפה רקטית של הצד הסורי על הכוחות הישראליים ששהו באזור. מהר מאוד קמנו והתחלנו לסייע לפצועים שזעקו מכל עבר. לאחר זמן קצר הגיעו מסוקים שפינו את הנפגעים לבתי החולים. עם המתקפה הסורית, התוכנית המקורית שהוטלה עלינו, אשר נעצרה בעקבות הפסקת האש – שבה לחיים.

"הצבא חילק את הכוחות שהגיעו לגולן לשניים: הצנחנים קיבלו הוראה לכבוש את הגולן הסורי, ואנו – הלוחמים בחטיבת גולני – נדרשנו לכבוש את הגולן הישראלי. בהודעה שמסר לנו המפקד, הוא סיפר כי המודיעין הישראלי מעריך שישנם כ-700 חיילי קומנדו סורים מחופרים בהר. 'אין לנו כל מידע היכן הם נמצאים', הוא הודה, והוסיף כי אנו נתחיל את המתקפה מכיוון מג'דל שמס. הוראות הקרב שקיבלנו היו ברורות: בכל פעם שנראה גבעה או נקודה מסוימת שיש חשש כי יש שם חיילים סורים, נסרוק את המקום, כדי לוודא שלא נותרו שם חיילי אויב.

"כך התחלנו את המסע", ממשיך הרב סלמי, "כשאנו נתונים בחשש גדול, אך מתוך אמונה בחשיבות המעשה שאנו עושים. בלילה הראשון ללחימה, צעדנו במשך שעות ארוכות מבלי להיתקל כלל בלוחמים סורים. לרגע היה נראה כי הם נסוגו לסוריה. ואז, בשעה 04:00 לפנות בוקר, התרחשה ההיתקלות הראשונה. כוחות סורים, מחופרים היטב, פתחו במתקפה נגדנו כשהם אוגפים אותנו מכל הכיוונים. נראה היה שהם התאמנו היטב לקראת בואנו. תוך כדי הקרב אני שומע לפתע רעש פתיחה של נצרת רימון. צעקתי: 'רימון' ונפלתי על הרצפה.

"התפוצצות עזה החרידה את האזור. זעקות של פצועים נשמעו מכל עבר. התחלתי לטפל בחברי הפצועים ואז הגיעו חובשים שהחליפו אותי, מאפשרים לי להמשיך בלחימה. התקדמתי הלאה עם עוד מספר חברים שביקשו להמשיך בהסתערות מול הכוח הסורי. תוך כדי שאנו מסתערים על כוחות הקומנדו הסורים שמנגד, נורה לעברי צרור יריות. נפלתי על הרצפה ופניתי לאחד החיילים שליווה אותי, שיזעיק את כוחות צה"ל, שיבואו לחלץ אותי. בקול חלוש משהו הוא השיב לי: 'אנו כאן לבד, צה"ל עומד ממרחק, וכאן מולנו יש רק חיילים סורים'. הוכיתי בתדהמה ובחשש. המשמעות של הדברים הייתה קשה. אני שוכב פצוע מול הצבא הסורי, כשכוחות צה"ל שוהים מרחוק...".

קולות מהתופת. צפו בתיעוד נדיר מהמעוזים במלחמת יום הכיפורים )קרדיט: כאן - תאגיד השידור הישראלי(:

נותרתי לבדי מול הסורים

אם זה לא היה מספיק, סלמי גילה לפתע כי בשוחה מולו שוכב חייל סורי. "הוא היה פצוע", נזכר הרב סלמי. "ככל הנראה הוא נפגע מהרימונים שאני הטלתי קודם על האזור במהלך ההסתערות. שמעתי אותו צועק לחבריו שיבואו לעזור לו, אך הם חששו להגיע ונותרו מאחור. כך שכבנו זה מול זה במשך שעות ארוכות עד שעלה אור הבוקר. משהואר האזור אני מגלה לחרדתי שהחייל הסורי אינו אלא לוחם קומנדו, אשר מחזיק בנשק דרוך לכיווני. תחילה חשבתי לירות לעברו טרם ישים לב אלי, אך לאחר מכן ביטלתי את המחשבה הזו מתוך הבנה כי אם אירה עליו – חבריו, הנמצאים במרחק לא רב ממני, ישיבו באש ויפגעו בי. לכן החלטתי שלמרות הסיכון הרב שבו שהיתי, לא אירה בו.

"בינתיים, כל הכוחות שלנו עזבו את המקום, ואני נותרתי לבדי מול הסורים. לגודל הנס, שאר הלוחמים הסורים, שהיו באזור, פחדו להגיע אל המקום למרות השקט שהיה בצד הישראלי וזעקות העזרה שהשמיע חברם. במחשבתי כבר השלמתי עם מותי הצפוי. הבנתי כי יש בפני שתי ברירות: האחת ליפול בידי הסורים והשנייה להיהרג בקרב מולם. לאחר ששמעתי סיפורים על אכזריותם ונחשפתי, כמו עם ישראל כולו, לסיפור מותו האכזרי של אלי כהן, העדפתי למות בקרב מולם ולכן התחלתי להיערך למותי. הייתה זו הרגשה נוראית. נזכרתי בכל מה שעברתי בחיי עד אז, במעין מחשבות פרידה מהעולם הזה. ואז, ברגעים הקשים הללו, כשאני מחשב את קיצי, פניתי לבורא עולם לראשונה בחיי. מתוך ליבי זעקתי בלי קול כי אם אנצל אבנה לו בית, מבלי לדעת למה כוונתי.

"והקב"ה שמע את הבטחתי ונענה. מתוך התופת, בין התעלפות אחת לשנייה, ולאחר שעות ארוכות של שכיבה ללא מעש, אני מגלה לפתע כיצד כוח חילוץ של גדוד 17 פורץ למקום כשהוא מנהל קרב פנים אל פנים מול הכוחות הסורים ששהו במקום. הרמתי את ידי לעבר החיילים הישראליים וצעקתי שאני חייל ישראלי, והחיילים סימנו לי שהם רואים אותי. הם טיהרו את האזור בתוך זמן קצר והגיעו אלי.

"חולצתי מגיא ההריגה. הטיסו אותי בהליקופטר למגדל העמק, שם שהיתי ארבעה חודשים. תחילה הרופאים רצו לחתוך את הרגל הפגועה, אבל למרבה הנס, הרופא הבכיר במחלקה הורה שלא לעשות זאת. הוא ביקש משאר הרופאים להמתין ולתת לי סיכוי להבריא. 'ממילא יש פחות פצועים שמגיעים אלינו', הוא הסביר לרופאים את ההיגיון הנורא שרק בתקופות מלחמה אפשר לשמוע. ואכן, בשלב ההוא, מספר ההרוגים והפצועים הישראליים היה קטן בהרבה. ישראל ניצבה במקום טוב בהרבה אף ממה שניצבה בפניו טרם פרוץ המלחמה, לאחר ששטחי אויב נרחבים נכבשו על ידי כוחותינו".

מעולם המחשבים לעולם התורה

מלחמת יום הכיפורים הסתיימה בקול ענות חלושה. העם בישראל החל להתאושש מפצעיו, ובן ציון סלמי ניסה לשוב לחייו הקודמים. "פניתי לעבוד בחברת תדיראן תחילה", הוא מספר. "לאחר מכן התחתנתי והחלטתי לפנות ללימודי מחשבים, שם פגשתי את אחד מחברי העבר שלי. החבר, הסתבר, חזר בתשובה והתחיל לקיים אורח חיים תורני. על אף שהייתי רחוק מאוד מחיי תורה ומצוות, זכר ההבטחה שנתתי אי שם ברמת הגולן מול הקנה של החייל הסורי, לא נתן לי מנוח והחלטתי באותה תקופה להצטרף לשיעור תורה".

"זכורני כי לאחר המלחמה סבלתי מסיוטים וקושי להירדם בלילות, אולם מאז שהתחלתי ללמוד תורה – הכל נעלם", הוא מציין בהתרגשות, ומעיד: "התורה הקדושה הייתה המפתח שהסיר ממני את כל המחשבות הקשות.

"לאחר תקופה קצרה של לימוד תורה, החלטתי לשנות את חיי מקצה לקצה ולחזור בתשובה. כאשר התחלתי ללמוד, היה זה בכולל קטן שנוהל על ידי החברותא שלי, אדם מבוגר מאוד. למשך זמן קצר עסקתי בלימוד תורה ללא דאגות. אולם כחודשיים בלבד לאחר מכן הוא הלך לעולמו. הכולל, שהוחזק על ידו, התפרק באחת.

"זכר ההבטחה על הקמת בית לבורא עולם המשיכה להדהד בליבי גם באותה עת. סגירת הכולל הובילה אותי לקבל לבסוף את ההחלטה על פתיחה מחדש של המקום, כאשר הפעם אני הוא זה שדואג למשכורתם של האברכים ולקיום המקום".

הכולל שהוקם בתחילה היה קטן למדי. מניין אברכים למדו בו באותה עת. וגם לזה היה בקושי מימון. אולם כיום, בית המדרש החדש שבו ממוקם הכולל מאכלס כמאה אברכים שיושבים ועוסקים בתורה ובמצוות. לדברי הרב סלמי, הכולל הוקם במטרה שלא יהיה אברך ספרדי ללא מקום לימוד. "בגלל שאז לצערי היו הרבה אברכים כאלו שלא היו להם מקומות לימוד ראויים", הוא אומר.

"קיבלנו לאורך השנים גם אברכים שלא ידעו ללמוד בכלל, וכאלו שגם ישבו בכלא, ואצלנו הם הפכו לאברכים ברי אוריין, יראי השם העוסקים בתורה מבוקר עד ליל. ההתמודדות כיום עבורי היא פחות בהשגת האברכים ויותר בנושא הכלכלי", הוא מודה, "אבל הקב"ה שולח עזרה וסיוע ממעל כל העת, ככתוב: 'פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם'", הרב סלמי מוסיף כי הוא דבק במטרה דווקא בגלל העקרונות עליהם גדל בתקופתו כחייל צעיר: "המסר שלמדתי בתקופת המלחמה היה לא לשאול שאלות, אלא להסתער קדימה מול האויב, לאור המוטו הצבאי שחייל שלא מסתער - אינו אלא חייל מת. לימים, כאשר גיליתי את עולם התורה והמצוות, הבנתי כי יהודי שלא מתקדם הוא חס ושלום יהודי 'מת' מבחינה רוחנית".

מלחמת יום כיפור. כך ציינו את חג הסוכות תחת אש. צפו בסרטון נדיר מתוך ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון:

לקריאת יומן רמטכ"ל מלחמת יום הכיפורים, לחצו כאן.

מפעים: כך התיר הרב עובדיה יוסף זצ"ל את עגונות מלחמת יום כיפור