מיומנה של טלפנית: דירה עם שמחה, תוך כדי ריקוד

שיחה מפתיעה ומעניינת הייתה לי עם סימה. היא נמצאת בקטגוריית גיל של מעל 85, יש לה בן מוגבל שמספק לה אתגר גדול, והיא אוהבת את הידברות באותה מידה שהיא אוהבת לספר על חייה. כך קרה שגם אם לא התכוונתי, מצאתי את עצמי בתוך דו שיח מעניין, כשמטבע הדברים אני חושפת לה סיטואציות אקטואליות מחיי שלי.

היא סיפרה על הבן המוגבל, ואני השבתי שאני מכירה זאת מקרוב. לאחר מכן היא סיפרה על המצב הכלכלי הקשה שהקורונה הביאה אתה, ושהיא חשה זאת גם בכיסה, ואז סיפרתי על אחד מבני, זוג צעיר שגר ביחידה שכורה, חדר קטנטן ומטבח רבוע – ועל זה הם משלמים כמעט את כל המשכורת של האישה, כשהבעל לומד.

בניגוד לאחרים, שנשמעים ממורמרים בעת סיפורם, היא נשמעה שמחה ומאושרת. היא לא נתנה לי להיות בסימן שאלה, אלא הוסיפה בכל כמה משפטים שחשוב להיות שמחים בכל מצב. הסכמתי אתה, אך מה לעשות שהשכל לא מסוכרן תמיד עם הלב? היא הסכימה, אבל הוסיפה שזו שאלה של חינוך, וככה היא חינכה את ילדיה הנשואים. כשהם באים לבקרה הם כבר למדו שנכנסים הביתה רק עם חיוך, ואין אצלה מקום לעצבות. ואם היא רואה שמץ של פנים נפולות באחד מצאצאיה - היא מיד פותחת מוסיקה שמחה. יש לה באמתחתה סיפורים ושירים לרוב למקרים מיוחדים.

"יש לך אמונה חזקה, אבל בתוך עמי אני יושבת, ולא כולם כמוך".

"השמחה יכולה להוציא את האדם מכל צרה".

"עם שמחה לא קונים במכולת, וודאי לא דירה".

"אני והורי כן קיבלנו דירה עם שמחה, תוך כדי ריקוד".

"מה זאת אומרת?".

"שכשבאנו לארץ בחוסר כל, שלחו את הורי לבחור לעצמם דירה. הייתי רק בת 6 כשנכנסנו ליישוב אליו נשלחנו, והיו דירות לאורך כל הרחוב. אני רקדתי ושרתי תוך כדי שנכנסתי לכל הדירות, ואמרתי לאבא שלי – הדירה לא מוצלחת, בוא נמשיך. וכך עברנו מדירה לדירה, עד שאמרתי להורי - זו דירה מוצלחת. פה נגור. ההורים, למרבה הפלא, נתנו לי להחליט באיזו דירה לבחור, ואני רק בת שש. הם הודו לי מאוד על הדירה המוצלחת, וגרו שם עד שנפטרו".

"נתנו לכם בחינם?".

"ממש בחינם, אפילו אגורה לא שילמנו".

"אפילו דירה על נייר לא מגיעה בחינם".

ההבדל בין המקרים היה בלתי מתקבל על הדעת, אבל הבנתי לעומק שכשיש סייעתא דשמיא, אפשרי לקבל דירה בחינם, ולא חסרות לקב"ה דרכים. וכשאין, אז יכול זוג צעיר להתגלגל בדירת מחסן ולחיות בלחץ מתמיד של משכנתאות בלי לראות את הסוף.

היא המשיכה לספר ופרטה את קורות חייה, שקפלו בתוכם גם הרבה פרטים עצובים. ניסיתי להשתתף אתה בצער, אבל היא לא נתנה לי. מעבר לזה היא פשוט הובילה אותי לפירוש הנכון של הקשיים, ולמסקנה הסופית - הכל טוב ואין שום רע, ואם יש, זה רק דמיון.

"היה לי נחמד לדבר איתך, כמה טוב שפגשתי אותך. החכמת אותי".

"רגע, רגע, לפני שתנתקי תני לי לשיר לך שיר מילדותי, שיר שהייתי שרה לילדי וכעת גם לנכדי. נהניתי לדבר אתך, וגם לך מגיע".

שמעתי את השיר שקלח מפיה, כשאני מעט בלחץ שמישהי לידי תשמע את שיר התורמת, שניחנה בווליום גבוה. אם כל זה שזה היה מעט מביך, היא שרה בקול צלול ויפה. השיר היה ארוך, כשהיא לא מוותרת על שום בית. מסתבר שלאדם בחוץ זה יכול היה דווקא להישמע כמו תכנית "שיר ותרום", ופחות מוקד תרומות. אינני זוכרת את המילים, אבל החוט שנמשך לאורכו היה על העולם הנפלא שיש לנו, ועד כמה אין סיבה להתמרמר, ובעצם הכל טוב.

אף פעם לא הסתיימה אצלי שיחה בשיר. אבל חשבתי לעצמי שאם אישה בת 85, אלמנה שכבר זקוקה לעזרה בעצמה ומטפלת בבן מוגבל, ממשיכה לשיר שיר הודיה – לא פלא שהיא והוריה זכו לדירה בחינם.