אביטל קשת: "התגוררתי על גבול בני ברק, לא חשבתי שיום אחד אהפוך לחלק ממנה"

"בתחילת תהליך התשובה שלי, עבדתי כאמנית בשעות העשרה בגני ילדים, ובאחד הימים שרתי לילדים שיר מהעולם הדתי", נזכרת אביטל ז'נט קשת, העוסקת בבימוי וכתיבה. "הם התלהבו מאד ומחאו כפיים, אך הגננת לא ראתה זאת בעין יפה, ובסיומה של אותה שעה, ביקשה ממני לא לבוא יותר. הבנתי שמבחינתה, אמנית אמיתית צריכה להגיע לגן עם מכנסיים גזעיות ואוזניים מחוררות בשלל עגילים, ולא עם כיסוי ראש או בגדים צנועים. כך הרגשתי גם במקומות אחרים בהם עבדתי בבימוי, ולמרות שעדיין הייתי אותה אביטל, עם אותו ידע מקצועי, הבנתי שעליי לפלס לעצמי דרך חדשה. משם התחיל מסע החיפוש שלי כאמנית בעולם החרדי. באתי מעולם בועט וחסר התחשבות, לא ידעתי מהם החוקים במקום החדש ואיך אני אמורה להתנהג, והבנתי שעליי ללמוד שפה אחרת".

דווקא הקושי איתו התמודדה אביטל, הוביל אותה ליצור במה לאמניות דתיות נוספות. מתוך הבנה שיש מי שהאמנות היא בנפשה, היא הובילה במות פתוחות לערבי שירה, ערכה את כתבי עת המביאים יצירות של נשים, וגם כתבה את הספר 'לפני ואחרי בבני ברק סיטי', על התהליך שעברה.

אביטל מדברת בערב שירה

"הגעת לעבוד? בוא נעשה לך ברית מילה"

"אני מבנות המזל שזכו לחזור בתשובה יחד עם הבעל שלהן. לכל אחד מאיתנו היה מסלול אחר, אבל בסוף הם נפגשו", אומרת אביטל. "בעלי לא ידע עד גיל 14 שהוא יהודי, וברגע שגילה זאת החל אצלו מסע חיפוש אחר שורשיו, ואילו אני תמיד נמשכתי למקום של אמונה, וכאשר נפתח הסדק לשם, נמשכתי אחריו כמו פרפר אל האור".

את ראשית חייה החלה אביטל בלוקסמבורג, מדינה קטנה על גבול בלגיה וצרפת. "עלינו ארצה כשהייתי רק בת כמה חודשים, אבל לוקסמבורג נשארה חלק מהווייתי, מכיוון שבכל שנה היינו נוסעים לבקר את סבי וסבתי שנשארו שם. בארץ, התגוררנו בשכונת יד אליהו בתל אביב, אשר היתה בעלת אופי מסורתי, וכך הלכנו מידי ערב שבת לבית הכנסת ועשינו קידוש. אלא שכמה שנים מאוחר יותר עברנו לשכונה אחרת, בה האווירה היתה מנותקת לחלוטין ואפילו אנטי דתית. מצב זה השפיע עליי, ויהדות מבחינתי היתה דבר שלא קיים. עדיין הלכתי עם אמונה בלב, אבל כלפי חוץ לא היה לכך שום ביטוי. בהמשך למדתי משחק בבית צבי והניתוק רק גבר. היינו מגיעים לחזרות אפילו בשבת, ואלוקים או אמונה לא היו בדיבור של אף אחד. משהו במקום הזה לא עשה לי טוב, ובלי לדעת למה, בתוך תוכי הרגשתי תלושה".

לאחר נישואיה למדה אביטל בימוי, והתמקדה במקצוע החדש. "עבדתי בבימוי עם קבוצות טיפוליות קטנות, ותוך כדי זה הגיעו הילדים. בכל אחד מההריונות שלי ניבאו לי הרופאים שחורות, אך היתה לי אמונה פנימית חזקה שיש מי שמשגיח עליי, ולא הייתי מוכנה לוותר על אף אחד מהם. אני זוכרת איך בהריון הראשון הלכנו בעלי ואני להתפלל בכותל, ולאחר הלידה גילינו שהכל תקין. שניים מילדינו גם נולדו במשקלים גבוהים, אך הם היו בריאים לחלוטין. במבט לאחור אני יכולה לראות איך המעברים הקשים האלה קירבו אותי לה'. תוך כדי כך התחיל אחי בתהליך של חזרה בתשובה. הוא שירת כחייל בקבר רחל, ואחד הרבנים שהיה במקום השפיע עליו. באחד הימים הוא הציע לבעלי להצטרף אליו לשיעור תורה, ובמקום להתנגד, קפץ האיש שלי על המציאה".

איך את יכולה להסביר את זה?

"בעלי נולד בהולנד וכלל לא ידע על עובדת היותו יהודי. הוא גילה זאת בהיותו בן 14, כאשר אמו שכבה על ערש דווי, ורגע לפני פטירתה ביקשה שיקברו אותה בקבורה יהודית. משם, הוא המשיך בחייו כרגיל, אך משהו בתוכו התחיל לחפש. הוא טייל במקומות רבים בעולם, וגם למד שחזור אמנות ומבנים. חייו היו יכולים להמשיך כך, אלמלא הצעת העבודה שהוא קיבל בישראל. באותו זמן חיפשו מומחה שישחזר מחדש את מבנה ישיבת לומז'ה, והגיעו אליו. בעלי נחת בישראל, ועוד לפני שהחל בעבודתו הציעו לו לעשות ברית מילה. באותו זמן, היתה עבודה רבה בשחזור מבנים באירופה, אך משהו בארץ משך אותו להישאר דווקא כאן. הוא עדיין לא הכיר דבר מהיהדות, אך הרגיש שזה המקום הנכון ביותר עבורו. הנשמה שלו היתה רעבה, ומישהו רק היה צריך לפתוח לה פתח. לכן כשאחי בא והציע לו לבוא לשיעור תורה, זה היה כמו מים צוננים על נפש עייפה. סוף סוף נפתח עבורו השער למילוי הפנימי שהוא תמיד חיפש, ומשיעור אחד - המשיך בעלי לשיעורים נוספים". 

באותו זמן, קנו בני הזוג דירה ברמת גן על גבול בני ברק. "ברחוב שלנו לא היו שומרי מצוות, אבל 50 מטר משם המציאות היתה אחרת. לקח לנו זמן להבין שהדירה שקנינו קרובה כל כך לבני ברק, וכאשר גילינו זאת חששנו לרגע. בעיקר הטרידה אותי השאלה אם אוכל לצאת עם הרכב בשבת בלי 'לחטוף' מדרי הרחוב השכן", אומרת אביטל בחיוך. "מי יכול היה לחלום שיבוא יום ובני ברק לא רק תאיים עלינו, אלא תהיה אפילו נעימה ומקרבת. בעקבות המעבר, הציע לי אחי להגיע לשיעור תורה בעיר. הוא הסביר לי שמדובר בערב מיוחד עם כיבוד מפנק, ואמר 'על הדרך תשמעי גם הרצאה - מה אכפת לך?' ואני מעולם לא הייתי אנטי, ולכן החלטתי לנסות. הגעתי למקום, נהניתי מהאווירה הטובה וגם שמעתי הרצאות מעניינות. במהלך הערב פנתה אליי אחת הפעילות במקום ושאלה אם ארצה להגיע לפעילויות נוספות. עניתי לה שלא נראה לי, מכיוון שאני מעדיפה להישאר בבית עם ילדיי בשעות הערב ולא לצאת, אך היא לא אמרה נואש, והחליטה לחזור אליי בהמשך".

זמן מה אחר כך התקשרה אותה פעילה לאביטל עם בשורה 'משמחת מאד', כלשונה. "היא אמרה לי שפתחו מדרשה ממש קרוב לבית שלי, המיועדת לאמהות עם ילדים, והציעה לי לבוא יחד איתם, ולקבל שירות בייביסיטר ללא תשלום. לא התלהבתי לצאת עם ילדים קטנים בשעות הערב, אבל משהו משך אותי לעשות זאת למרות כל הקשיים. התחלתי להגיע למדרשה מידי שבוע, וכך נסללה דרכי לעולם התשובה".

מה היה חסר לך בחיים, שחיפשת שם?

"חיים ללא אמונה הותירו אותי תלושה, וגם הרגשתי שבעולם ממנו באתי חסרים לי ערכים בסיסיים. אני עוד זוכרת איך הלכתי להופעה בחוג ג'אז של הבת שלי, וכל הבנות רקדו לצלילי שיר בצרפתית. אף אחד מלבדי לא הבין את מילות השיר, אבל הן היו מזעזעות. הרגשתי שלא נכון לי שהבת שלי תקבל מסרים כאלה, אפילו לא בצורה עקיפה, ובכלל ראיתי איך כל נושא מעמד האישה בעולם הפתוח הוא מזולזל מאד. התחושה היתה שאני מונעת מילדיי בסיס של ערכים שפויים, ולאורך השנים הלכה וגברה בתוכי הכמיהה למשהו אחר".

את מתארת איך נפתחתם לעולם התורה באופן מיידי, היו גם רגעים של פחד?

"וודאי שפחדנו, חששנו שאנחנו הולכים בדרך קיצונית, ובכלל גדלנו על כך שעולמם של לובשי השחור-לבן הוא מאיים. אבל הרעב הגדול הכניע את כל הפחדים, וברגע שפתחו לנו פתח לטוב הזה, היה ברור לנו שזהו הכיוון. בכלל, מאז שהחלה ההתקרבות ראיתי יותר ויותר איך הקב"ה נמצא איתי, אפילו בפרטים הקטנים. מאז ומעולם היה ברור לי שיש מי שמשגיח עליי, אך עם ההתחזקות זה נעשה מוחשי בהרבה. לילה אחד, למשל, חלמתי על הרב עובדיה יוסף, ולמחרת אמרה לי מישהי שיש באותו ערב טקס הפרשת חלה עם בתו של הרב. הגעתי לשם, ובמהלך הערב סיפרה הבת עד כמה היה חשוב לאביה שילדים יגידו 'שמע ישראל'. כבר בהיותי ילדה קטנה, לימד אותי סבי לומר קריאת שמע שעל המיטה, והפסוק הזה של 'שמע ישראל' ליווה אותי לאורך כל השנים. הרגשתי אליו קשר עמוק, אפילו שלא הבנתי דבר, ולשמוע שהרב ראה חשיבות גדולה באמירת 'שמע ישראל' דווקא על ידי ילדים, חיבר לי את הכל. אז אחרי שהיום הזה התחיל בצורה קצת הפוכה, נקודת האור הזו נתנה לי כוח, והרגשתי איך הקב"ה מלווה אותי ודואג שיהיה לי טוב".

"דתיה? לא אצלנו"

אלא שעם התקדמותו של תהליך התשובה שלה, הכתה בפניה של אביטל גם מציאות לא נעימה. "ברגע שהפכתי לשומרת מצוות, כבר לא היו מעוניינים במה שהיה לי להציע, והבנתי שבעולם המשחק והבימוי ממנו אני באה, כבר אין לי מקום", היא אומרת בצער. "היה עליי להתחיל למצוא את מקומי בעולם החדש אליו הגעתי, ומרוב קושי לעשות זאת, העדפתי להישאר בבית עם הילדים במשך כמה שנים". 

אלא שהצורך להמשיך וליצור לא נתן לאביטל מנוח לאורך זמן. "בשלב מסוים הבנתי שאני חייבת לחזור לעולם היצירה, ויחד עם שותפות לדרך, פתחנו פרויקט של ערבי הקראת שירה. הובלנו כמה וכמה ערבים כאלה בערים שונות, ושם גיליתי נשים רבות הכמהות לעולם של יצירה. הגיעו לשם נשים שומרות מצוות מכל גווני הקשת, ורבות שהצטרפו לעולם התורה עם הזמן. כולן חיפשו דרך את לבטא את היצירה שלהן מעל גבי איזושהי במה, והמפגשים המיוחדים האלה נתנו להן את המקום. הכרתי, למשל, מישהי שניגנה מוזיקת פולק אמריקאית, אשר לא מוכרת כלל בעולמם של שומרי המצוות, וכחוזרת בתשובה, היא דיברה על הקושי שלה למצוא את מקומה מחדש. בהמשך גם ערכתי כתב עת הנקרא 'קול. שירה. אישה', הנותן במה למשוררות וכותבות, כשברקע ליוו את העלונים צילומים או ציורים של אמניות נוספות".

מתוך התהליך שעברה, כתבה אביטל ספר שירים, וגם את ספרה 'לפני ואחרי בבני ברק סיטי'. "הספר נולד מתוך המשברים, העליות והמורדות שידענו כחוזרים בתשובה, אשר נגעו בכל הרבדים בחיינו, החל מהמקום האישי שלנו, ועד לחינוך הילדים והפרנסה. בכל שלב בתהליך הזה היינו צריכים ללמוד הכל מחדש, אך לבסוף נפתח לנו הפתח ל'בני ברק סיטי', שהתגלתה כעיר מלאת חיים".

לפני ואחרי בבני ברק סיטי

יצירה בקורונה - יש חיה כזאת?

ואז הגיעה הקורונה, וטרפה עבור אנשי אמנות רבים את הקלפים. "ערבי השירה נעצרו, ובכלל כל הזדמנות להיפגש, ואני חוויתי זאת כקושי גדול", אומרת אביטל. "לקח לי קצת זמן להתאושש, אבל היה ברור לי שאי אפשר להפסיק ליצור. אז פתחתי כתב עת דיגיטלי בשם 'מאירות את הקולות', בו נתתי במה לנשים שרוצות להמשיך לכתוב, וגם הצלחנו להרים ערב שירה אחד שנשים צפו בו דרך הזום. משם, התחילו להתגלגל רעיונות לעתיד, ויחד עם האמנית גלית לוי יצרתי מופע משותף. העיקר מבחינתי היה לא להיות בכיוון של ירידה, אלא לעשות ככל האפשר במציאות הקיימת". 

אבל את יודעת, אמנות לא תמיד מביאה פרנסה...

"נכון, אבל מי שהנפש שלו שם, לא יכול ללכת לעבוד בהייטק או בבניין. אז למרות כל הקשיים מוצאים את הדרך להביא פרנסה מחיי יצירה, או שנותנים לזה מקום כתחביב, יחד עם עבודה נוספת. מנסיוני אני יכולה לומר שמי שבאמת מכוונת לשם, תצליח לעבוד גם בתחום המורכב הזה, ובהקשר זה אני נזכרת איך בתחילת תהליך התשובה שלי, שמעתי באחד השיעורים שהרבי מליובאוויטש מעודד נשים ליצור. העידוד הזה נתן לי, דווקא כאישה שומרת מצוות, הרבה כוח להמשיך עם העשיה, וכולי תקווה שעוד נשים שהעניין הוא בנפשן, לא יתנו לקורונה, או לכל דבר אחר, לעצור אותן".