פרשת וישלח לאור המהר"ל: הקשר בין גר, חתן ומי שעלה לגדולה

בשלהי הפרשה (בראשית פרק ל"ו) מונה הכתוב את תולדות עשיו ובתוך כך מציין כי שמה של אחת מנשות עשיו הוא: "בשמת בת ישמעאל אחות נביות" (פסוק ג' שם). ברם, בפרשת תולדות (בראשית כ"ח, ט') נאמר: "ויקח את מחלת בת ישמעאל בן אברהם אחות נביות".

במקום אחד היא נקראת "בשמת" ובמקום אחר היא נקראת "מחלת". מה פשר השוני הזה?

כותב רש"י: "בשמת בת ישמעאל - ולהלן קורא לה מחלת. מצינו באגדת מדרש ספר שמואל (פרק י"ז) שלשה מוחלים להם עוונותיהם: גר שנתגייר, העולה לגדולה והנושא אישה. ולמד מכאן. לכך נקראת מחלת שנמחלו עונותיה".

כלומר, השם האמיתי שלה היה "בשמת". אולם, לעיל, בעת שציינו את מעשה הנישואין שלה, קורא לה הכתוב "מחלת", שכן בשעת נישואיו של אדם העוונות של החתן והכלה נמחלים.

מדוע נמחלים עוונות בשעת חתונה? והאם ניתן לומר כי עוונותיו של עשיו הרשע נמחלו עם נישואיו? 

שלשה מוחלים להם עוונותיהם - למה?

דברי המדרש האמורים כי "שלשה מוחלים להם עוונותיהם: גר שנתגייר, העולה לגדולה, והנושא אישה" טעונים ביאור:

לגבי גר שנתגייר מובן מדוע נמחלו עוונותיו, שהרי הוא חזר בו מהתנהגות שבה נהג בעת שהיה גוי. 

אבל, מה פשר מחילת החטאים למי שעלה לגדולה ולמי שנשא אישה? במה זכו לכך?

מי שעלה לגדולה כבר קיבל גדולה. האם צריך להרעיף עליו גם מחילת עוונות?

מי שנשא אישה הרי עשה מעשה טריוויאלי, שכל אדם בגיל מסוים נוהג לעשותו, ואין זה מעשה שתכליתו לחזור בתשובה. במה זכה אפוא לכפרת עוונות?

ובכלל, יש לתמוה תמיהה מהותית היורדת לשורש העניין. ממה נפשך: אם מדובר במי שעשה תשובה, הרי שיש מחילת עוונות מחמת התשובה שעשה ולא מחמת עלייתו לגדולה או נשיאת אישה? ואם לא עשו תשובה, השאלה נוקבת עוד יותר: איך אפשר להשיג מחילת עוונות בלי תשובה?

כיצד יכולים לשנות את העבר

כדי להבין נמשל יש לעיין במשל. נבחן על כן תחילה את הדרך שבה פועלת תשובה להסיר את עוונותיו של אדם ולאחר מכן נעיין שוב בשלוש המקרים דלעיל.

לכאורה, אפשר לתקן את העתיד, אבל מעשים פיסיים אינם ניתנים למחיקה ולביטול ואין לשנות את העבר. על שאלה יסודית זו משיב הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" בפרק ד'. הרמח"ל מבאר כי תשובה היא חסד ה' ומחמתה "עקירת הרצון כעקירת המעשה". כלומר, האדם המתחרט מכל לב ומצטער צער עמוק על מעשיו עוקר בכך את החטא מתחומי הווייתו. "דהיינו, כי היות שהשב בתשובה מכיר את חטאו, ומודה בו ומתבונן על רעתו ושב ומתחרט עליו חרטה גמורה כחרטת הנדר ממש, שהוא מתנחם לגמרי והיה חפץ ומשתוקק שמעולם לא היה נעשה הדבר ההוא ומצטער בליבו צער חזק על שכבר נעשה הדבר, ועוזב אותו להבא ובורח ממנו, הנה עקירת הדבר מרצונו יחשב לו כעקירת הנדר ומתכפר לו".

מקור הדברים בגמרא במסכת נדרים (דף כ"א עמ' ב'), עת שאדם בא לרב הונא וביקש להתיר את נדרו. שאל אותו רב הונא: לבך עלך? כלומר, האם היית מיושב בדעתך באותה עת? ענה לו אותו אדם: לא,  ועל כן התיר רב הונא את נדרו.

ברם, שלכאורה אין בדברים כדי להסביר את מהותה של תשובה, שהרי בגמרא בנדרים עוסקים בנדר שהוא בגדר של "מילה שנאמרה" ומציאות רוחנית שיצרה (נדר) שכל כולה בתחום הרצון. אבל, כיצד יכולה עקירת הרצון לעקור מעשה במציאות? איך יכול אדם לשוב בתשובה, שעה שאת המעשה שעשה אין להשיב? כך למשל, אם חטא אדם ורצח נפש מישראל, הן לא יוכל להשיב את המת לתחייה. מה אם כן מועילה התשובה שעשה? "היוכל להסיר את המעשה העשוי מן המציאות?"

תשובה משנה את האדם

הרמח"ל מעלה שאלה זו ומבהיר כי אכן את המעשה לא ניתן לשנות. אבל, אפשר לשנות את עושה המעשה. התשובה מנתקת את הקשר שבין המעשה שנעשה ע"י ה"אני" של אתמול, לבין ה"אני" של היום, שהינו שונה מן הקצה אל הקצה. כך מבהיר הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק ב', הלכה ד'): "מדרכי התשובה להיות השב צועק תמיד לפני השם בבכי ובתחנונים ועושה צדקה כפי כוחו ומתרחק הרבה מן הדבר שחטא בו ומשנה שמו כלומר אני אחר איני אותו האיש שעשה אותן המעשים ומשנה מעשיו כולם לטובה ולדרך ישרה".   

איך משנים אדם?

עדיין הדברים טעונים ביאור, והעתקת הנושא מן ה"חפצא" של מעשה החטא, ל"גברא" של עושה החטא, אינה משנה את העובדה שבשני המקרים עסקינן בשינוי מציאות. לכאורה, כשם שלא ניתן לשנות מציאות של מעשי האדם, כך לא ניתן לשנות מציאות שבה עסקינן באותו אדם שעשה את המעשים האלה. הכיצד יכול אדם "לצאת מתוך עצמו" ולהיות אחר? הן גם זו מציאות פיסית ולא מציאות רוחנית גרידא. וכי אם אשנה את שמי מאברהם ליוסי - אזכה אי פעם להיות יוסי? האם אני לא אותו אברהם, שעשה מעשי חטא ולא זכה להיות צדיק מראשית עד אחרית? איך משנים אפוא מציאות אישית זו?

השאלה אינה מה עשה האדם אלא מה החטא עשה לו

אין זאת אלא שהאדם אינו נתבע בגלל המציאות הפיסית נשוא העבירה שעבר, אלא בגלל המצב הרוחני שלו עצמו וזיהום האישיות שהתחולל בו לאחר שעבר עבירה. מי שבא על הערווה חייב בדין לא בגלל שנולד ממזר, אלא בגלל שהוא השפיל את נפשו שלו לתהומות של סחי והתבהם. "עבירה גוררת עבירה", שכן לאחר שעבר אדם עבירה, הרי שהוא הגדיר בכך את עצמו כמי שרמתו המוסרית שפלה וירודה. זו תדמיתו בעיני עצמו וממילא הוא מוּעד לעשות את אותו מעשה שוב. על כן מצינו במסכת יומא (דף פ"ו עמ' ב') את דברי רב הונא כי "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו". שואלת הגמרא הכיצד ייתכן כי העבירה הותרה רק מכיוון שנעשתה? והתשובה היא כי הדבר "נעשה לו כהיתר". עד כדי כך, שאמרו חז"ל על אדם שעבר עבירה ושנה בה כי מכאן ואילך אם חשב לעבור עבירה ונאנס ולא עשה את המעשה "מחשבתו עולה כדי מעשה".

הנה כי כן, השאלה אינה איזה מעשה עשה האדם אלא מה המעשה עשה לו. "תשובה" היא על כן "עקירת הרצון" והשבת קומתו של האדם לִמכוֹנה. השב בתשובה מתחרט מעומק ליבו על מעשיו ובכך מתקן את מה שהחטא עשה לו עצמו מבחינה רוחנית. אכן, מעשים לא מתקנים. גם לא את מציאותו הפיסית של האדם. אבל, את הדרגה הרוחנית של האדם ניתן לתקן, והמבחן אינו מבחן התוצאה אלא מבחן האישיות. "רחמנא ליבא בעי" (ה' רוצה את ליבו של האדם).

כך פסק הרמב"ם בהלכות מקוואות (פרק י"א הלכה י"ב) כי טומאה אינה רפש אלא תלויה בכוונת הלב, ו"כשם שהמכוון לבו לטהר כיון שטבל טהור ואף על פי שלא נתחדש בגופו דבר, כך המכוון לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האוון והדעות הרעות, כיון שהסכים בלבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת - טהור".

התשובה היא אפוא תהליך שבו האדם מתנתק מן העבר ופותח דף חדש - מבחינת האישיות שלו. 

העצמת האישיות בעת עלייה לגדולה ונישואין

מן המשל נוכל לעבור אל הנמשל.

המהר"ל בספרו "גור אריה" מבאר את דברי המדרש כי שלושה עוונותיהם נמחלים: גר שנתגייר, מי שעלה לגדולה והנושא אישה. המהר"ל מציין כי בשלוש המצבים הללו האדם פותח דף חדש בחייו, שכן אישיותו מקבלת ממד חדש שלא היה בה קודם לכן.

גרשנתגייר - משנה את זהותו הדתית והלאומית ומקבל מהות חדשה של "בן ישראל". עד כי הכלל ההלכתי הוא ש"גר שנתגייר כקטן שנולד" (יבמות דף כ"ב עמ' א'), והוא ברייה חדשה.

עולה לגדולה - הופך מפרט לכלל ומתת סעיף לפרק, שכן "מתחלה היה נחשב רק כיחיד, ועתה משעלה לגדולה נחשב כמו הכלל". עד כה עסק בחייו שלו ואישיותו הקיפה את הזווית המצומצמת שבה פעל. עם הסמכות לפעול בצרכי הרבים נמצא כי אישיותו מקיפה יותר והעולה בגורלו משפיע על אחרים. יתירה מכך, הוא מאבד את זהותו העצמית ומזוהה לחלוטין עם הציבור. ברמב"ם בהלכות מלכים פרק ג' הלכה ו' מצינו כי אסור למלך להיות שטוף בתאוות ונאמר (דברים י"ז, י"ז) "ולא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו" - על הסרת לבו הקפידה תורה, שלבו הוא לב כל קהל ישראל".

הנושא אישה - "קודם היה פלג גופא (חצי אדם), וכשנשא - הוא גוף שלם וכפי שאמרו חז"ל במסכת יבמות דף ס"ג עמ' א' "כל מי ששרוי בלא אשה אינו אדם, שנאמר 'זכר ונקבה בראם ויקרא שמם אדם'". כלומר, לפני הנישואין מתמקד אדם בעצמו, ועם נישואיו משתכפלת אהבתו העצמית באופן שהיא כוללת גם את בן/בת הזוג. ה"אני" שלו הועצם, הועשר והתרחב אל התא המשפחתי כולו. לכן את ברכת "יוצר האדם" אין אומרים בברית המילה אלא בשעת הנישואין. 

שינוי באדם פותח בפניו דף חדש

ראינו כי התשובה היא פתח של האדם להשתחרר ממצב מסואב של האישיות, ולפתוח דף חדש.

זו מטלה קשה מאוד. לא כל הזמנים כשירים לכך שהאדם ישתחרר מן ה"אני" של עצמו. אבל, יש זמנים המסוגלים לכך, שכן ממילא האדם מעצים את אישיותו, משתנה ופותח דף חדש. העלייה לגדולה והפיכתו לאישיות ציבורית היא מנוף להשתנות כוללת, כאשר כל מה שהרשה לעצמו בשגרת יומו כאיש פרטי, משתנה כעת עם עמידתו בעין הציבור. כמו כן, הנישואין הם מצב שבו האדם הופך מאיש בודד ואגואיסטי לבעל משפחה המחויב לחשוב ולהתחשב. אכן, האדם צריך ל"אחוז בשור בקרניו" ולנצל את ההזדמנות כדי להשתנות לטובה. מי שעולה לגדולה עלול חלילה לשנות את עצמו גם לרעה, אם השררה תשחית את מידותיו. אבל, השינוי בסטטוס של האדם יוצר כשלעצמו דף חדש ונטייה להשתנות, וממילא אין מקום לדון אדם על שם הסיאוב שפשט באישיותו הקודמת ועוונותיו נמחלים.

מה קרה לעשיו

גרות, עלייה לגדולה ונישואין הם הזדמנויות פז, המאפשרות לאדם להשתנות. אבל הזדמנות חייבים לנצל אחרת היא חולפת ואינה משנה דבר. עשיו לא השכיל לנצל הזדמנות זו ונותר ברשעו, כשהוא כותב על הדף החדש את אותם הדברים שהיו בדף הקודם. אבל, אילו רצה לנצל את ההזדמנות היו כל עוונותיו נמחלים והוא היה הופך כרעייתו, מבשמת למחלת. 

נמצאנו למדים כי כאשר אדם נדון על חטאיו אין הוא נדון על מה שהוא עשה אלא על מה שמעשיו עשו לו. האדם נדון על מה שהוא, אלא שהמעשה מסאב את העושה. תשובה היא אפשרות לשנות את ה"אני", ולהתנתק מן הסיאוב שנצרב באישיותו של העושה. שלושה מצבים פותחים דלת יציאה לאדם מאישיותו הקודמת, ומזמנים מטבעם הזדמנות לשינוי מפליג באדם. אחד מן המצבים הללו הוא נישואים שבהם הופך האדם מגורם אי זוגי לזוגי ומבודד למשפחה. ההתרחבות של האישיות משנה את זווית הראייה ומעניקה הזדמנות פז להשיל ממנו כל נוהג מסואב שהשתרש בו ולעלות למקום טהור טוב יותר.

מתוך הספר "לאור המהר"ל על פרשה ומועד", מאת עו"ד אברהם וינרוט