סיון רהב מאיר: הכוח של קשר אנושי, והאנשים שנותנים לך כנפיים

כשיש לנו מטרה ותכלית, כשיש אישיות שנותנת לנו השראה – אתגרים קשים יכולים להפוך קלים יותר. בפרשה שקראנו בשבת, מסופר על אבן כבדה שהונחה על פי הבאר. אבל מה קרה כשיעקב רק ראה את רחל? "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל... וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר". פתאום האבן הגדולה הופכת קלילה. המפגש העוצמתי עם רחל כמעט מבטל את כוח הכבידה.

אחר כך יעקב עובד שבע שנים כדי לזכות להתחתן עם רחל, והתקופה הזו מתוארת בפסוק המפורסם והיפה: "וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ". שוב מתברר כמה הרובד הנפשי משפיע על המישור הפיזי: שבע שנים הופכות לימים אחדים. אם קודם כוח הכבידה כמעט התבטל, עכשיו גם מישור הזמן מאבד את משמעותו.

הקשר בין יעקב לרחל מזכיר מה הכוח של אהבה, של קשר אנושי. יש אנשים שמקצצים לנו את הכנפיים, ויש כאלה שפשוט נותנים לנו כנפיים.

בנחת

רויטל, אימא לשמונה, ביקשה לשתף במסר הבא:"בפרשת השבוע יעקב מסרב להצעה של עשיו ללכת ביחד איתו, וזה הנימוק שלו: "וַאֲנִי אֶתְנָהֲלָה לְאִטִּי לְרֶגֶל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר לְפָנַי וּלְרֶגֶל הַיְלָדִים'. יעקב לא רץ קדימה בחיים עם אחיו עשיו, כי יש לו משפחה לגדל ויש לו תפיסת עולם אחרת, קצב אחר. כשיש ילדים קטנים, מתנהלים לאט. מי שאחראי לנפשות רכות ועדינות שאיתו, חייב להתעכב. בעולם העתיק היו מלאכות רבות שדרשו נחת רוח. עבודת האדמה דרשה מהאדם לזרוע, להמתין, לתת לטבע לעשות את שלו. הרבה מלאכות נוספות הצריכו סבלנות, והאדם המצליח היה במקרים רבים האדם המתון, לא הנחפז.

"בעולם הדיגיטלי, מתרבות המלאכות שדורשות יעילות, מהירות וזריזות. האדם המצליח הוא זה שמתקתק, מצמצם טווחי זמן. אנחנו מתרגלים לכך, ואז מתקשים להתאים את עצמנו לקצב של מי שאיטי מאיתנו, למשל ילדים רכים. בעולם שבו קשה להמתין 20 שניות עד שנצליח להוריד איזה קובץ, לא קל להמתין 5 דקות לפעוט שמתעקש להוריד גרביים ונעליים לבד. בכל כך הרבה רגעים ביום, הילד כאילו אומר לנו בלי מילים: 'אבא, אימא, קצת יותר לאט'. כדאי להיזכר אז בפסוק הזה: 'ואני אתנהלה לאיטי'. כשרש"י מסביר את המילה 'לאיטי', הוא כותב: לשון נחת. זו מילת קסם שכדאי לומר לעצמנו מדי פעם: בנחת".

זה לא הכל או כלום

מה עדיף – הישג קטן וחלקי, או אפס הישגים?

כשיעקב אבינו שמע שעשיו צועד לקראתו עם 400 איש, הוא חשש. לכן בפרשה מתואר כיצד הוא חילק את אנשיו לשני מחנות – אם האחד יותקף, לפחות השני יינצל. יעקב מגדיר כאן עיקרון חשוב לחיים: "אִם יָבוֹא עֵשָׂו אֶל הַמַּחֲנֶה הָאַחַת וְהִכָּהו, וְהָיָה הַמַּחֲנֶה הַנִּשְׁאָר לִפְלֵיטָה". רבי נחמן מברסלב מסביר שיעקב אבינו ניסה להציל את מה שאפשר, בלי להתייאש, ובכך לימד אותנו: אם אי אפשר לאכול אוכל בריא כל היום, לא צריך לוותר על ארוחה בריאה אחת. אם אי אפשר להתפלל בכוונה כל תפילה ותפילה, זה לא אומר שצריך להפסיק לנסות. עדיף להגיע באיחור או באופן לא קבוע לשיעור או לחוג, מאשר לא להגיע אליו בכלל. פרפקציוניזם, מסביר רבי נחמן, מוביל אותנו להסכים רק לניצחון מוחלט ומוחץ, וזו סכנה. יעקב אבינו מלמד אותנו לחטוף מה שניתן. גם קצת זה טוב.

על הניגון

זכיתי להנחות אתמול את אחד מאירועי "צמאה", לכבוד י"ט בכסלו. בתאריך הזה לפני 222 יצא מהכלא מייסד חסידות חב"ד, אחרי עלילה נגדו ברוסיה. אבל לא רק הוא יצא מהכלא – ביום הזה חוגגים את העובדה שתנועת החסידות יצאה מהכלא, שהתקבל אישור רשמי להפיץ וללמד אותה, עד היום.

זה היה ערב נשי של דיבורים ושירים, עם הזמרות דין-דין אביב, יובל דיין, רוחמה בן-יוסף ויפה ברכהן. משיר לשיר, מניגון לניגון, הבנתי עד כמה כל השנה אני לא מתייחסת למוזיקה בצורה נכונה. בערב הזה בוצעו "ניגונים מכוונים". זה כינוי לניגונים שהולחנו על ידי צדיקים, בכוונה מסוימת. לפני כל ניגון הקראנו את ההסבר שנכתב עליו: זה ניגון שמנקה את הלכלוך מהנשמה, זה ניגון שמסוגל לעורר הרהורי תשובה, זה ניגון שמעורר את הנפש לשמחה. פלייליסט שלם של עבודה פנימית.

והמילים? מדוד המלך, או הבעל שם טוב, או מתוך סידור התפילה. כמה עומק ועושר יש בשפה היפה שלנו, וכמה חבל לרדד ולחלל אותה. אבל הניגונים העמוקים ביותר, כך למדנו במהלך הערב, הם אלה שאין בהם בכלל מילים, רק מנגינה. הם כאילו מעל למילים המוגבלות, נכנסים ישר לנשמה.

המוזיקה שאנחנו שומעים היא לא קישוט, לא תוספת. היא חלק מהותי מהאישיות שלנו, ממי שאנחנו. אתמול הבטחתי לעצמי להתייחס אליה יותר ברצינות.