"פעמיים במשך ארבעת החודשים הבאים הייתי קרוב למוות"

בתקופה המעניינת והמאתגרת הזו, פתאום המון מחשבות מציפות אותך. את מרגישה בתוך בועה של מחשבות, שעד כה לא הצלחת באמת לתת את הדעת על המון דברים שרצית, רק בגלל / בזכות המרתון של החיים.

ופתאום החיים נעצרו מלכת. יש זמן לחשוב, לדבר אחרת, לפעול בצורה מהותית.

משהו השתנה.

משהו נרקם, מתבשל פה באוויר הקדוש של הארץ הטובה שלנו.

באחד הימים, ביקרתי את הורי, ואבי פתח את סגור ליבו ושאל אותי, "מורנושקה מתוקה שלי, את יודעת למה החלטנו שתבואי לעולם?

"שבי, חייב לספר לך סיפור.

"את יודעת, נלחמתי בשלוש מלחמות. אבל המלחמה הקשה ביותר היתה בשנת 73, מלחמת יום כיפור. הגיעו במיוחד עם גי'פים מהצבא והוציאו אותנו מבית הכנסת על ידי צו 8, קראו בשמות של אנשים שצריכים להתגייס בדחיפות,  אלפי גברים מעל גיל 18, כולם צמו, מהורהרים, מבולבלים, סקרנים לדעת מה הדחיפות בגיוס שכזה. לא יכלתי להיפרד מאמא או מהילדים לפני שהלכתי. רק הודיעו ברדיו - "מלחמה פרצה". היה בלגן ורעש מסביב, המון גי'פים צבאיים נסעו הלוך ושוב, קראו בשמות ופתאום הנוף בעורף השתנה - נראו רק נשים, ילדים ומבוגרים מבוהלים.

"ביום כיפור, כשהכל מושבת, בשעה שתיים בצהריים, גולדה מאיר החליטה לעלות לשידור ברדיו ולהודיע לציבור לאן כולם "נעלמים". אפשר היה לחתוך את המתח באוויר בסכין מרוב פאניקה ובהלה, והיא הודיעה שפרצה מלחמה עם מצרים, וסוריה וירדן נכנסו גם. מגייסים כעת חיילי מילואים כדי להתגייס למלחמה.

"וכך אמא הבינה שאם לא חזרתי מבית הכנסת, כנראה שגוייסתי...

"הכל היה שונה כל כך מהיום.

"לא היו דברים ברורים, לא היה קשר עם כל מי שנמצא בעורף, והמון בחורים הלכו...

"פעמיים במשך ארבעת החודשים הבאים הייתי קרוב למוות.

"בפעם הראשונה היינו צריכים לחפור מחילות באדמה, וכל פעם שהמצרים הטילו פצמ"רים עלינו, היינו קופצים לתוך המחילות, שלא נפגע. פעם אחת הפצמ"ר נפל לפני שהספקנו לקפוץ למחילות, והוא פגע בחבר הכי טוב שלי, קצין הקשר, שהיה ממש לידי. לא היה בידי להצילו, הוא הלך במקום. לראות חבר טוב הולך לידך, זה מרעיד את אמות הספים.

"הדם זרם מכל עבר, ולא היה את מי להציל. קשה מאד לאבד אדם קרוב. זיכרונו לעד במחשבותי - לא יישכח ממני אותו רגע מרטיט. לרגע חלפה מחשבה במוחי שזה יכול היה להיות אני, הקרבן. באותה מידה ה' יכל לבחור גם בי. זה היה עניין של כמה סנטימטרים בודדים. החיוך שלו לא יימש מזיכרוני.

"בפעם השנייה, לקראת סוף המלחמה, כבר היינו עייפים, והרבה מכוחותינו חזרו כבר לבתים. בתור קש"ר, נשארתי בין האחרונים, והמפקד שלנו אמר לכבוש את גבעה מס 417. הזחל"ם שלנו בקושי התניע, הוא כבה מידי פעם והיינו צריכים להפעילו בתדירות גבוהה, כדי שלא נופתע מאי יכולתנו להמשיך במשימה שהוטלה עלינו. היינו צריכים הרבה תפילות כדי שהוא יתניע ולא יכבה באמצע. התחלנו להסיע את הזחל"ם, כפי שהמפקד אמר, וראינו לפחות 8 טנקים מצריים בכיוון שלנו. הם ניסו לסגור עלינו. המנוע שלנו כאילו נבהל מהם, והחליט לשבות.

"עמדנו בלי יכולת לזוז, מול 8 טנקים מצריים, רואים את האויבים מול העיניים. בלי יכולת להגיב. הזחל"ם שלנו, משנת התרפפ"ו חדל לעבוד, והבנו שאנו בצרות צרורות. פגז אחד שלהם - וכל ארבעת חברי ואני עולים השמימה. כולנו הרגשנו במצור. אחד מחברי צעק שמע ישראל. כולנו הבנו שזהו. אנו בידיים שלהם. מעודי לא חשתי קור כזה, קיפאון בכל גופי, מזדנב ועולה, מציף את נשמתי.

"באותו רגע שהבנתי שחיי עומדים על פי תהום. זעקתי מעמקי נשמתי – 'ה', אני רוצה לחיות! אני מבטיח לך להביא עוד ילדים לעולם'.

"לא יודע למה דווקא את זה אמרתי, אבל זה מה שיצא מפי. ופתאום, עוד לא הספקתי לסיים את המשפט – הזחל"ם שלנו התחיל לעבוד, בלי שאף אחד ניסה להפעיל אותו שוב. מיד נסענו משם, ושנייה לאחר מכן נפל פצמ"ר בדיוק במקום שבו היינו! אין לי מושג איך הצלחנו לשוב אחורנית כשהמצרים צרו עלינו. כשמשחזרים את מה שהיה שם - אף אחד מאיתנו לא מצליח להבין איך לא פגעו בנו הפצמ"רים, איך הזחל"ם שלנו הצליח להתניע ואיך הצלחנו לצאת בשלום מהתופת הזאת.

"פלא ה'. זה מה שנותר לי לומר.

"חזרתי הביתה אחרי 4 חודשים שלא היה אפשר ליצור קשר עם המשפחה. לא ראינו מקלחת, אוכל נורמאלי - רק מנות קרב שלא תמיד היו בנמצא. היו ימים רבים שלא אכלנו, כיוון שהאוכל לא תמיד הגיע אלינו לתעלות.

"לראשונה, כשראיתי את מעייני, אחותך הגדולה, שהיתה תינוקת בת 8 חודשים לאחר שחזרתי, היא לא זיהתה אותי, ונבהלה לראות מישהו עם זקן פרוע ושיער ארוך, מלוכלך, עם מדים בלויים וקרועים, עם כתמי דם בכל מקום, מנסה להרים אותה...

"לא שכחתי את הבטחתי לבורא עולם, וכיוון שניצלתי פעמיים במלחמה, הרגשתי שאני חייב להביא עוד שני ילדים לעולם. וכך דני ואת נולדתם. להחזיר טובה לה'. ומעניין שאתם חזרתם בתשובה..

כעת ה' החזיר לי".

התרגשתי לגלות, בתור אמא לשישה ילדים, שהגעתי לעולם מתוך ידיעה ברורה על תודה של אבי לה' שהשאירו בחיים. שהוא רוצה להוסיף בטוב. וכל ילד יהודי - מוסיף בטוב, לא צריך לעבור מלחמות ואירועים מכאיבים כדי להוסיף בטוב, אלא להחליט כל אחת עם עצמה, מתוך החלטה נחושה להוסיף להאיר את העולם באור ה'.

כל מטרתנו בעולם היא הוספה באור. בטוב. בעוד צעד לגלות את אור ה', להסיר את מכסה החושך המסתיר על האלוקות.

חג החנוכה מגיע. זה הזמן של כל אחת מאיתנו להוסיף באור הייחודי שלה, לתרום את חלקה לעולם.

שנמשיך להוסיף באור, במעשים טובים, במצוות, בלימוד תורה. להביא עוד נשמות לעולם, שירדו בגופים זכים וטהורים, וכך לקרב את ביאת משיח צדקנו תכף ומיד ממש!