זה מה שמבדיל את תרבות יוון מהאמת היהודית

חג החנוכה מגלם בתוכו את הבחירה החופשית הניתנת לאדם מחד, ואת ההשגחה הפרטית אשר מצויה דרך קבע בעולמנו מאידך.

תחת כנפי ה"בחירה החופשית" יכול אדם לפעול כאוות נפשו לפי דחפיו, יצריו תשוקותיו ומאוויו.

האימפריה היוונית יש בה בכדי לבטא את מירב הבחירה החופשית, והיא זו אשר חרטה על דגלה את התרבות ההלניסטית – הנהנתנית. להיות יווני אין זה עוד עניין של מוצא, אלא של נטייה תרבותית, של תפיסות עולם נהנתניות.

התייוונות היא כינוי לתהליך בו אדם מסוים ממיר את תרבותו, ולעיתים גם את דתו, לתרבות ההלניסטית – לדתה, לשונה ואורחות חייה.

התהליך ההתייוונותי לא פגע רק ביהודים באותה תקופה, אף על פי שהם היוו מוקד בעייתי מאחר וסירבו בכל תוקף להתפשטות התרבות הזו בקרבם.

המדובר היא בניסיון ליצור שליטה לאומית וטריטוריאלית באמצעות כיבוש תרבותי.

יוון הינו בנו של יפת, וסבו הוא נח. הוא חרט על דגלו את פיתוח היופי החיצוני, את ההקשבה והסגידה לגוף, את היכולת להעמיק ולשפר יכולות קוגניטיביות... וכל אלו נעשו מתוך מחשבה שאני חופשי והבחירה בידי.

השליטה על חייו הופכת להיות הדוקה יותר, ובמקום הזה אין מקום לאלוקות, אלא להאדרת האדם שהגיע עד למרומי פיתוח אישיותו הקוגניטיבית - אך לא זו הפנימית.

במקום בו השכל הוא השולט, אני עוסק בהתאמת המציאות אלי, ולא להיפך. יון פיתחה לכל דחף יצרי סוג של אל "מוסרי" המאשר את ביצוע הדחפים, ובכך פטרה עצמה ממה שקרוי "מוסר אנושי".

כאשר אדם חי ללא גבולות, בין אם הם אלוקיים ובין אם לאו הגדרת הזהות העצמית שלו נמחקת ולמעשה את יכולת הבחירה הטבעית והמובנית שלו הוא מחמיץ, כי אם הכל מותר - במה בעצם נותר לי לבחור?

הוא נותר כמי שסוגד ליצריו, וכמי שמונע אחר תשוקותיו ודחפיו מבלי יכולת מינימלית להציב גבולות אלמנטריים.

החי תחת חופש מוחלט, מעוור את עיניו ממציאות שהיא מעבר, ולא מאפשר לעצמו להבין ולדעת כי יש אלוקים בקרבו ומחוצה אליו.

תחת תפיסה זו, ה"אני" הוא במרכז, ואם אשלוט או לא, ואם אצליח או לא – הכל תלוי בי ועד כמה אשקיע ואפתח את הטמון בי.

תפיסה זו מאדירה את היכולת השכלית ומבקשת להשיאה גבוה ככל הניתן: מה שאני רואה - קיים ומצוי, ומה שלא - לא.

יוון ביקשה לטמא את אותו זיכוך ראייתי, את ההבנה כי קיים מעבר, כי יש השגחה פרטית, יש דין ויש דיין.

המלחמה היא לא רק בין התרבויות, אלא גם באמת המוחלטת בה החזיקה יוון מחד, והיהדות מאידך.

הדת היהודית ידעה אל נכון להשיב על הסתירה הקיימת לכאורה – הידיעה כי ישנו א-ל עליון המשגיח וצופה איננה סותרת את העובדה כי אני בעל בחירה חופשית, ובכל סיטואציה המזדמנת לפתחי אני יכול לבחור באופן עצמאי כיצד עלי לנהוג, ולשאת בתוצאות.

יוון, כאמור, היתה חסרה את הראיה הזו, וסיגלה לעצמה תפיסת עולם אשר התבססה על הבחירה החופשית, על מנת שתתאים לצרכיה הנהנתניים.

מי שמחזיק בתפיסה הזו ועוטה על עצמו מסממני התרבות היוונית, מצמצם את האפשרות לראייה עמוקה יותר, להבנה כי קיימת מציאות מעבר למציאות הטבעית. הוא אינו מסוגל להבין ולקבל תרחישים הנוגדים את ההיגיון. המושג "נס" לא קיים בלקסיקון שלו.

לעומתו, מי שמסגל לעצמו את יישוב הסתירה שבין בחירה חופשית להשגחה פרטית, מי שמאמץ את ההבנה כי השגות שכלו מוגבלות, גם אם ישקיע מאמץ מרובה לפיתוחם, מסוגל להכיל בחושיו את הראייה הנסית, ולקבל את העובדה שישנה הנהגה מעבר למה שהוא מכיר, שהשליטה על העולם איננה בידיו.

במצב זה קל לו מאוד לתת לכל אחד מהחלקים המרכיבים את אישיותו את המקום הראוי לו – הוא עוסק יותר בפיתוח החלק הנשמתי שבו מאשר בזה הגופני, ושולט יותר על רצונותיו ודחפיו מאשר מונע על פיהם.

חנוכה, כאמור, מגלם את הפער בין התרבות היוונית, המסמלת את הבחירה החופשית במערומיה, לבין התרבות היהודית, המסמלת את קיומה של ההשגחה הפרטית.

רק מי שחי תחת כנפיה של היהדות, מסוגל להודות בפה מלא ולומר "על נסיך שבכל יום", משום שרק הוא מחזיק בראייה הזכה הזו.

ענבל אלחייאני, M.A, היא מטפלת מוסמכת ב-NLP, מיינדפולנס ודמיון מודרך, כותבת ומרצה בתחום.