אפרת ברזל מדברת עם הילד שלה "דיבורי גשם", והם מקסימים

זה היה יום חמישי בבוקר.

ליום חמישי בבוקר יש הארומה שלו. היא כבר היתה נוכחת באוויר, אבל השעה היתה כמעט שמונה, ובכל זאת תיכף צלצול. המשכנו לדהור מטה במרוץ הרגיל נגד הזמן ברחוב הרב דסלר, לכיוון החיידר.

גשם חזק ירד, ולא ראו ממטר, אנשים מיהרו.

"אמא, הכי אני אוהב שהחלון מלא מלא טיפות גשם, ואז פתאום המגבים באים ומנגבים בפעם אחת גדולה את הכל".

"אתה אוהב את זה? איזה מתוק אתה, גם אני אוהבת את זה. לפעמים אני ממש מחכה שיהיה מלא מלא גשם על השמשה, מחכה בכוונה, ורק אז קוראת למגבים.

"גם אתה אוהב את זה? גם אני אוהבת את זה".

"אמא, אמרת לי את זה כבר",

"אז מה", עניתי לו, "גם אתה אומר לי הרבה פעמים דברים שכבר אמרת, ואני מקשיבה. בוא נדבר דיבורי גשם".

"יאלה", הוא ענה בשמחה, וישר ידע למה אני מתכוונת, אף על פי שאני מבטיחה שלא דיברתי איתו על זה מעולם בחיים קודם.

וזה עשה לי נחת. לא יודעת למה.

זה עשה לי נחת שאנחנו מבינים אחד את השני בדיבורים פשוטים.

דיבורי גשם.

"אני תמיד אוהבת גם", המשכתי, "להסתכל על טיפה אחת, מהרגע שהיא פוגשת את החלון, לעקוב אחריה עד שהיא יורדת למטה, מתגלשת ונעצרת".

"כן, גם אני אוהב את זה" הוא הסכים.

"וגם, וגם לראות איזה אזור על השמשה נשאר נקי בלי טיפות, ממש כשמתחיל מבול בפתאום, אזור אחד שנשאר נקי, כמו אי, עד שלאט לאט הכל מתמלא".

"נכון", אמרתי,

"וגם להקשיב לגשם, באוזניים, לצליל שעושות הטיפות על המדרכה".

"נכון, וגם הריח, את הריח אני הכי אוהב של אחרי הגשם, זה נושם עמוק כזה".

"והכל נקי, אפילו בני ברק".

"וגם באים חלזונות, אותם אני פחות אוהבת".

וגם, "שנינו יחד תחת מטריה אחת, שנינו מדלגים על כל השלוליות".

"נכון".

"לשיר בגשם, ולסובב את המטריה חזק".

לא רציתי שהוא יפסיק, אבל הגענו, והוא רץ ונכנס לכיתה.

לדבר עם הילדים שלנו "דיבורי גשם" בסתם בוקר של סנדוויץ עם חמאה שלא נמרחה לי אחיד על הפרוסות, זה עושה לי שמחה. זה מחבר אותנו אליהם, ואותם אלינו.

זה גם נותן לנו להיות עוד רגע בעולם שלהם. זה נותן להם לראות כמה אנחנו בסוף, עוד מההתחלה, עם הלב שלהם, במה שהם רואים, בקוצה של טיפה, בזווית של הפנס שעומד בפינת הרחוב שבלילה רואים ממנה את הגשם שיורד, יותר טוב.

ידעתי שתיכף יתחיל גם לי היום, ואצטרך לנטוש את מחשבות הגשם. ביקשתי לעצמי מעבר רך. נזכרתי בדגם המודעות הזה שנקרא RAIN (גשם), שהוא בעצם ראשי תיבות לדרך, לטכניקה, שעוזרת להתמודד עם המחשבות והרגשות של עצמנו, כאלה שאנחנו כבר שנים לא מעוניינים בהן.

מחשבות שגורמות לנו נזק, לנו ולאוהבינו סביב. מחשבה שגורמת לנו להתנהג כמו שאפילו כבר אנחנו לא אוהבים.

תהליך שיכול להתרחש רק כשהאדם מבין שהאחריות היחידה על חייו נמצאת אצלו, מי שיצא מהפרימיטיביות המכריחה בתוכו שחושבת שהעולם יתנהל לפי דרכנו, אלה שהבינו שאי אפשר לתת הוראות הפעלה או האשמות מושלכות לחברי המשפחה שבסביבה.

RAIN:

R recongnize – לזהות.

לדעת לזהות את הרגש הזה שהגיע אל תוכי, לא משנה עכשיו מאיזה טריגר, ומי אשם בו, זה אצלי.

A acceptance – קבלה.

 לקבל את הרגש, לשהות איתו כמה דקות, אוקי, רק כמה שניות, לא לנסות לברוח.

I investigate – לחקור.

מאיפה, מאיפה הרגש הזה מוכר לי, מי האיר לי אותו לראשונה למודעות, איפה אני פוגש אותו הכי, מי האדם שיותר מכל מקפיץ לי את הצנימים בטוסטר התודעתי סביב הרגש הזה. האם תמיד זה היה ככה?

N Non identification – הפך/חוסר הזדהות איתו.

הוא אינו אני. להבין שאנחנו לא הרגש המעצבן הזה שכל הזמן מגיע, אנחנו עולם ומלואו של אור גדול, אלוקי וטהור, שמצפה את עצמו בלכלוכים רגשיים והרגלים גרועים מהילדות אל תוך החיים.

עד שחזרתי הביתה, והכנתי קפה, נגמר הגשם.

אז מה, מזל שידעתי שהעבודה הפנימית שלנו, rain rain go away,  גם אחרי שהגשם נגמר, היא בארות המים האמיתיים והעמוקים שלנו, בעבודת האדם שאנו, מהם הכי כדאי לשתות.