להיות הורים מא’ עד ת’. והפעם באות נ’: נשכן קטן!

הילדים משחקים בחדר הילדים. את פונה להניח את הסיר על הכיריים, מברכת בלבך על השקט, כשפתאום:  "אי, אמא, תגידי לו, עוד פעם הוא נושך".

את רצה לחדר הילדים, כשפנייך רושפות אש: "עוד פעם הוא נושך? מה יהיה אתו?".

 אתמול הוא נשך את רותי ביד, עד הרגע הזה יש לה סימן של שעון.

שלשום נשך את החברה שלו בגן. עד היום היא לא מוכנה להביט לעברו.

לפני שלשום נשך אותך בעצמך בכתף,  עד לרגע זה הכתף כואבת.

איך אפשר לגרום לו לחדול?

את יודעת שניסית הכול.

כבר הסברת לו הכי יפה שבעולם שאסור לנשוך ושזה ממש מסוכן, אפילו.

כבר איימת עליו שלא יקבל ארטיק וכולם יקבלו, הבהרת לו שאם ינשוך לא יהיו לו חברים.

אפילו נתת לו עונש, והכנסת אותו לבדו לחדר שבו פחד עד מוות וצרח צרחות אימים. מה עוד ניתן לעשות?

מה???

10 כללי זהב לזהירות בדרך ההורות

למה לא עזר שום דבר, ואיך ניתן לגרום ל"ילד נשכן" לחדול ממעשיו הפרועים?

1. הנשיכה היא צורת הבעה.

חשוב להבין שלא מעט ילדים בגיל שנתיים-שלש נושכים ילדים אחרים, כי הם עדיין אינם יודעים לדבר ולא מצליחים להביע את עצמם. הנשיכה היא צורת דיבור.

2. הנשיכה מוכיחה על חוסר בשלות.

חשוב גם לדעת שילדים בגיל זה עדיין לא פיתחו מסוגלות לסבלנות ולוויתור. הם רוצים כל דבר עבור עצמם, ורוצים זאת מיד ועכשיו.

כיוון שהחיים לא מאירים להם פנים מבחינה זו, הם פשוט מתנפלים בעצמם על הילד שנטל את המשחק לפניהם ומוכיחים לו מי הם...

3. ילדים קטנים הם עדיין אגוצנטריים ויצריים.

חלק מהילדים אינם מרגישים מה שהם עושים, ואינם חשים בחפץ שהם אוחזים בו, עד שהם נושכים את החפץ חזק בשיניהם, או עד שמושכים את הבובה בחוזקה בשערותיה.

הם עושים זאת באופן מגושם ובלי רגישות לסביבה.

אפשר לראות שאותם ילדים הם ילדים מגושמים ומסורבלים גם בהליכותיהם.

הנשיכה מאפשרת להם לחוש ולבדוק את העצם או את הגוף שבידם באופן שעושה להם טוב.

4. ילדים אינם יודעים לשלוט ברוגזם, עד שנלמד אותם לעשות זאת.

גם אנו, המבוגרים, לעיתים זועמים וכועסים. כיוון שלמדנו שאסור להביא את הרוגז לידי אלימות, אנו יודעים לעצור את האלימות בזמן.

ילד קטן שמכה ונושך הוא ילד שטרם למד שלא כדאי לעשות זאת, ושלא זו הדרך.

התפקיד של המבוגרים שסביבו הוא ללמד אותו לשלוט ברוגזו.

5. גם אם אנו מבינים ממה נובעת התנהגותו של הילד – אסור לנו לאפשר אותה.

אנחנו חייבים לטפל בה ולשרש אותה.

האם הילד יודע שמה שהוא עושה אסור בתכלית האיסור?

לפעמים אנחנו מבלבלים אותו, אנחנו שולחים מסרים הפוכים, מצד אחד אומרים לו: אסור! מצד שני  אנחנו לא מראים לו שאיננו מרשים. לכל היותר אנחנו מאיימים עליו אם האח מאד מאד עצוב.

הבעיה היא שאנחנו לא נחרצים בדעתנו.

שימו לב שהילד בודק גבולות, ואתם אלו שמציבים אותם.

6. אל תאחזו בילד בחוזקה כשאתם מנשקים אותו או מחבקים אותו!

נשכתם פעם את ידו של הילד בתור מחווה: "מתוק שלי, אני אוכל אותך!", או: "איזו לחי מתוק מתחשק לי לאכל אותה"?

שימו לב שהילד לא תמיד מתרגם את הדברים שלכם נכון.

הוא שומע את הביטויים ומתלהב מהם.

לפעמים, מרוב אהבתו, הוא תופס את ידו של אחיו התינוק בחוזקה ו... נושך! כן, אהבה שמעורבת בקנאה. חיבוק דוב.

7. אל תחזקו התנהגות שלילית על ידי יתר התייחסות.

נשיכות של ילדים לפעמים מחוזקות על ידי הסביבה.

איך זה התחיל? הילד נשך שלא בכוונה. לא עלה בדעתו לאן יגיעו הדברים.

הילד שננשך צעק ובכה בקול גדול, אמא רצה והתערבה, אבא שמע על הדבר בהמשך,  הילד הנושך קיבל שקים גדולים של תשומת לב מהסביבה, ופתאום אמר לעצמו: "לא חשבתי שדבר כזה יכול להניב כה הרבה פרי. אולי גם בפעם הבאה אנשך וכך כולם ירוצו אחרי, יתעסקו אתי, יראו אותי ויודו בנוכחותי?".

אנחנו, בעצם תגובתנו, הבאנו את הילד להמשיך.

הילד לא יודע לעשות את החשבון הנכון. הוא לא מבדיל בין התייחסות חיובית לתשומת לב שלילית. הוא מרוצה מתשומת הלב המורעפת עליו, ומצפה לעוד.

8. התייחסו לננשך!

במקום לתת לילד הנושך תשומת לב בדרך כזו, הפסיקו עם זה, ותנו תשומת לב רק לילד הננשך. גם כלפיו אל תגזימו, כי אז הננשך ילמד ששווה לו לבכות ולהלשין.

אל תאמרו דבר לנושך, הוא כבר יודע שאסור.

9. אל תחזירו לו!

אל תנשכו את הילד בחזרה, אל תאמרו לחברים או לאחים להחזיר לו. אל תתלו קולר כלב על צווארו, אל תשפילו אותו ואל תבדילו אותו מאחרים.

1. אהבו אותו באמת!

הרעיפו על הילד הנושך חום ואהבה בזמנים שבהם לא מתרחשת סצנה כזו. הוא חייב להישאר אהוב ורצוי.

רק כשילד חש באהבתכם, יש לו עבור מה לשנות התנהגות ולרסן את עצמו.

שורה אחרונה

ילד שנושך הוא ילד שרע לו. כולם נגדו וכולם כועסים עליו. אל תחכו שהנשיכות יימשכו ואז כל מי שסביב לא יאהב אותו. דאגו להכחיד את הנשיכות כבר מעכשיו, מהרגע, על ידי הבנת הילד ועל ידי הצבתו במקומו.

מתוך הספר "להיות הורים מא' עד ת'", מאת מנוחה פוקס. לרכישה לחצו כאן.