דבורי וקשטוק על בנות ה-40 שעדיין מחכות למילה טובה של אמא

טוב, אלה לא רק נשים וגברים בשנות ה-40 לחייהם, אלא גם השלושים והחמישים.

אנחנו, בני השנים האלו, סובלים כמעט באופן גורף מביקורת יתר. קודם כל כלפי עצמינו, וגם כלפי אחרים, צורך (בעיקר לא מודע) באישור ההורים ובור של צורך במילים טובות.

יותר ויותר אני פוגשת את הנשים האלו, שמגיעות אלי בשביל עניינים כאלו ואחרים, ואני שומעת את המבקרת הפנימית שבתוכן מלקה אותן בלי רחמים. "מי זו המבקרת הזו?", אני מבררת איתן, ולאט לאט אני מזהה אותה: בדרך כלל זו אמא שלהן.

אמא שאהבה ודאגה ונתנה להן את מה שלא היה לה, אבל תמיד יחד עם מילת ביקורת או שתיים. אולי גם שלוש.

הם, ההורים שלנו, שיהיו בריאים, לא זכו בעצמם למילה טובה אחת, רק לדרישה בלתי מתפשרת להיות טובים יותר ויותר, ואז... עוד קצת.

פעם חשבתי שאלה רק האימהות הפולניות, שיש בלשונן מקל ארוך שמלקה שוב ושוב בכל מי שסוטה מילימטר מהמסלול שהן הציבו מראש.

ואז גיליתי בקליניקה את החינוך הרוסי הקר והלא רגיש, ואת החינוך המרוקאי שצולף גם הוא, ומפה לשם גיליתי את הצ'למרים באדישותם ואת התימנים ואת ההונגרים והרומנים.

ופתאום הבנתי שהעולם שלנו השתנה.

פעם דיברו בביקורת. "למה עשית רק את זה?", "זה כל מה שעשית?".

ומילה טובה אחת לרפואה לא הייתה.

בכל לילה, בשעה 12, אמא שלי ואני משוחחות. אני כותבת המון על השיחות האלו ברשת החברתית, ואלו שיחות מכוננות, שבהן אנו מגשרות על פער של שנים שבהן היינו כמו 2 אויבות משני צדי המתרס. שתינו היינו חסרות כלים להבין את הכאב של הצד השני והתנהגנו בהתאם, שתינו היינו חסרות אונים בהתמודדות עם מציאות מורכבת. מאז שהתחלתי ללמוד אימון והתקדמתי בעולם המקצועי, שיניתי את כל יחסי אליה, ומאז אנחנו בקשר נורמלי של אמא ובת.

כן, אני עשיתי את כל הצעדים הראשונים, עם הרבה חמלה, אמפתיה ומוכנות לראות את הצד שלה, ואז "קרו ניסים" ביחסים.

בקיצור, בשיחות האלו עולים מידי פעם כאבים מן העבר, שלה ושלי, ואני או היא מציפות אותם, וכל אחת מספרת איך זה היה בשבילה. ופתאום היא יכולה להגיד לי שהיא מצטערת על שהיא לא ידעה איך להתנהג איתי, שהייתי ילדה עם כוחות לא רגילים והיא עמדה מולי חסרת אונים, ופתאום אני שומעת את עצמי אומרת לה שאני מצטערת על הילדה הלא קלה שהייתי, שבאמת לא ראיתי את ההשקעה שלה בי. שהיום אני מבינה שהיא עשתה את כל מה שהיא יכלה לעשות בשביל שהכל ייראה אחרת.

ופתאום נפלטת לה איזה מילה טובה עלי, אלי, ופתאום אני יכולה להגיד לה שאין הרבה אימהות כמותה, ושזכיתי.

לא כל שיחה. לא כל יום. פעם ב... כמו חיסון נגד רעלי העבר.

אלו שיחות שמרפאות את הפצעים הפתוחים שיש לשתינו, כשבמשך 25 שנים(!) לא מצאנו את הדרך לתקשר בלי לכעוס, לריב, לצעוק, או לפגוע אחת בשנייה.

באחת הפעמים היא ממש החמיאה לי על כך שאני משקיעה בילדים שלי, ולא מוותרת בעניינים מסוימים, ופונה לאנשי מקצוע ומשלמת הון ומשקיעה זמן. מצאתי את עצמי בולעת את המילים האלו כמו הלך צמא במדבר. ואז, ברגע של חסד, שאלתי אותה:"אמא, מה הסיבה לזה שכשהייתי ילדה תמיד אמרת מה עוד לא טוב ולא בסדר ולא נכון, ותמיד מצאת מה עוד לא 'כמו שצריך'? ובלי מילה טובה אחת על מה שכן הייתי טובה בו?".

היא חשבה רגע ואמרה את מה שהיה לי ברור: "כי אנחנו כאן כדי לתקן. אם אני אגיד לך 'כל הכבוד, את ילדה נהדרת!", את תחשבי שאת מושלמת ושהכל בסדר, וזה לא נכון. תמיד יש לנו מה לתקן". היא אמרה, ואחרי רגע הוסיפה, "אבל היום אני יודעת שזה לא נכון. היום אני מקשיבה להרצאות ולתוכניות של חינוך ילדים, ואני יודעת שזה עושה בדיוק ההפך. פעם לא ידענו את כל הדברים האלו".

ואני שומעת את הדברים, ובעיקר את מה שנאמר בין המילים, והלב שלי יוצא אליה, וגם אל הילדה שהייתי, שספגה קיתונות של ביקורת מכל כיוון, לא רק מאמא.

כן, שחס וחלילה, לא תחשבי שאת טובה מדי, ואז חס וחלילה חס ושלום תפסיקי להתאמץ ולהיות טובה יותר, להשתפר, לעבוד על עצמך, להשקיע.

שלרגע לא תנוחי מלרצות להיות טובה יותר.

כשאני פוגשת בקליניקה אישה בשנות ה 40, שיש לה הכל: בעל טוב, ילדים מהמגזין, בית גדול בטאבו, עסק מבוקש, מראה נעים לעין, מוכשרת, חכמה, אהובה בחברה, שעדיין אומרת שלא טוב לה, הרבה פעמים אני מחפשת שם, בילדה שהייתה, שלמרות שהיא גדלה והיא כבר אמא לילדים בעצמה, היא עדיין צריכה לשמוע את אמא שלה אומרת "את בסדר כמו שאת, ילדה שלי. את בסדר".

וכשאני מבררת מה הסיבה שהיא עדיין מתאמצת להוכיח שהיא אמא טובה ואישה ראויה ואשת חיל, היא לא יודעת לענות, אבל אני תמיד שואלת "כמה את מרגישה שאת 'לא בסדר' או 'לא בסדר מספיק' בחיים שלך?", והדמעות עונות לי מעצמן את התשובה. "מזתומרת?", רובן עונות, "זה סיפור חיי".

סיפור חיינו זה שאנחנו "לא מספיק", או "לא מספיק בסדר".

שאנחנו מחכות כמו עני בפתח למילה טובה מההורים שלנו, גם מאבא וגם מאמא. לא מספיק רק מאחד. "אני רק צריכה שאמא תגיד לי שאני בסדר", יכולה לענות לי לקוחה בת 45.

וההכרה בחסר הזה היא לא פשוטה.

נשים אינטליגנטיות ומוכשרות לא מצליחות להבין את הפער בין איך שהן נראות כלפי חוץ, ההישגים המדהימים שהן השיגו במאמץ רב, לבין הצורך הלכאורה ילדותי הזה, אבל אני תמיד מסבירה שזהו צורך טבעי ואנושי כל כך, שלעולם יהיה שם, אלא אם הן תלמדנה לאשרר את עצמן (אישרור - מתן תוקף רִשמי לדבר בשם סמכות גבוהה), מבלי להמתין עוד, ואולי, אולי, עם השינוי שלהן הן גם יזכו לשמוע את ההורים שלהן נפתחים.

וזה מדהים!

כשאישה עושה תהליך עם עצמה, מבלי שאיש ידע על כך (מלבד בעלה, כמובן, אבל גם זה לא חובה) והיא מרגישה טוב יותר עם עצמה, בטוחה יותר ו"בסדר" גם אם היא לא מושלמת, לרוב גם ההורים, מבוגרים ככל שיהיו, פתאום מוצאים את הדרך להגיד לה מילים טובות.

אני חוויתי את זה בעצמי, אחרי מהפך ענק שעשיתי ביחסים עם ההורים היקרים שלי, ופתאום כל אחד בדרכו החמיא ופרגן לי. לא הרבה מדי, חלילה, כי כאמור, שלא אעוף על עצמי יותר מדי ואפסיק להתאמץ, אבל כל מילה כזו סוגרת חורים שלמים בלב שלי.

בקליניקה אני פוגשת נשים שיעשו הכל כדי שההורים יהיו מרוצים סוף סוף, הכל, כולל הכל, ועד שזה יקרה, אם זה יקרה, הן לא יפסיקו, והן אפילו לא יודעות שזו המטרה הלא מודעת מאחורי הטירוף בחיים שלהן. הן חושבות שזה בסדר לחיות ככה, והן רק באו כדי להיות טובות יותר עם הסדר בבית, להגיע לגוף מושלם יותר, להצליח להכניס הכנסה גבוהה יותר.

רק בטיפול הן מגלות מאיפה הכל התחיל, ומתחילות לגלות את המחירים שהן משלמות על כך, ועל איך ההתנהלות הזו פוגעת בהן ממש: בזוגיות, בהורות שלהן מול הילדים שלהן, ביחסים עם הסביבה. זה מביא אותן לפרפקציוניזם מוגזם שהמחיר שלו כבד מדי.

רבות מהן מגיעות על רקע של קושי בביטחון העצמי, והן לא יודעות שכשיש מקל שחובט בך שוב ושוב, בשלב מסוים את לא מעיזה להרים את הראש, שמא תחטפי שוב. שמא שוב יגידו לך שאת לא בסדר ולא כך עושים ומתי כבר תלמדי ש...

והן בנות 40 ו-50, מנהלות בתי ספר, עורכות דין, מחנכות בכיתות גבוהות, פסיכולוגיות משכילות, עיתונאיות יצירתיות, עצמאיות מצליחות, נשים ידועות... וכשהן שמות את הראש על הכרית בלילה הן מרגישות שהן "לא מספיק", או כמו שאמרה לי אישה שמנהלת מאות אנשים במסגרת העבודה שלה ושידועה כאחת ש"לא רואה ממטר": "אני אריה, אבל רק אני יודעת שזה אריה מנייר".

ואל תשאלי אותי איך עושים את זה. אין קסמים. זה תהליך.

חג החנוכה יחל אי"ה השבוע.

כל נסי חנוכה מתרכזים ביכולת של מעט אור, מעט טוב, מעט אומץ, להפר את החושך הגדול.

הדבר הראשון שנדרש בכל מערכת יחסים זה אור. והאור הראשון זה לראות את מה שכן, לראות את מה שהצליח, לראות את היש.

איך עושים את זה?

בכל דרך. אם צריך, גם על ידי כך שמחפשים, ממש, עם זכוכית מגדלת, משהו טוב. קטן, זניח, אבל טוב.

ככה הופכים אור קטן ובלתי נראה לאור גדול.

אם את אמא, בכל גיל שהוא, אל תשכחי שהילדים שלך, גם אם הם כבר בני 60, עדיין צריכים לשמוע ממך מילים טובות, לשמוע שאת גאה בהם, שאת רווה נחת מהם, שהם משמחים אותך, שהם יקרים לך, שאין כמותם בכל העולם, שהם אהובים ומוערכים, שאת רואה את המאמצים שהם עושים כדי לשמח אותך, שאיזה מזל שהם הילדים שלך. שזכית בהם.

ואם הם לא כאלו, אז תמצאי משהו אחד שאת כן יכולה להעריך בהם.

אין גיל להיות ילד לאבא ואמא.

כמו שאנחנו צריכים לנצור כל יום שהורינו עדיין בחיים, כך גם הורים, בלי קשר לגילם, צריכים לנצור כל עוד הם כאן את ההזדמנות לרפא את לבם של ילדיהם. גם הם יכולים לתקן.

נכון, לא היו לכם הכלים של תקשורת נעימה, טובה, מקרבת, וגם אתם לא זכיתם למילים טובות, אבל היום יש לכם כלים, ואף פעם לא מאוחר.

מילים טובות של אמא יכולות לחסוך טיפולים רגשיים כואבים ויקרים. יכולים למלא חורים בלב. יכולים לתת כוח ואומץ ויכולת להשקיע עוד ולהיות טובים יותר.

מילים טובות נותנות כנפיים לעוף.

הן מאירות, הן פותחות, הן מאפשרות.

מילים טובות הם רפואה לכאבים בלתי נראים.

תסמונת גיל ה-40 כבר הדביקה גילאים רבים נוספים. אתן, אימהות יקרות שקוראות את המילים האלו, יכולות להיות אלו שיחסכו הרבה מהכאב הזה לאלו שכבר פרשו כנפיים מהקן, ולאלו שעוד בבית ויקימו בעז"ה את הקן שלהם, גם אם זה בעוד 10 ועשרים שנה מהיום. חינוך מתחיל בגיל אפס. זיכרונות רעים וטובים מההורים מתחילים עוד קודם לכן.

בואו נדליק את האור.

איתך, בהגדלת האור בחיי כולנו.

דבורי וקשטוק היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.