"אני מודה לה’ שנתן לי את בעלי, גם אם לשנים ספורות"; אלמנות אסון הכרמל בראיון משותף

לפני עשר שנים בדיוק עצר עולמן מלכת. היה זה יום חמישי, ערב הדלקת נר שני של חנוכה, כאשר נודע להן על האסון הטראגי שהתרחש באוטובוס הצוערים של השב"ס, בו נסעו בעליהן ז"ל, בדרכם לסייע באסון הכרמל.

אורטל מלכה, גלית אלקלעי ומיכל נוח, היו אז בסך הכל נשים צעירות שהמתינו לבעליהן כדי לחגוג את הדלקת נרות החנוכה. אלא שכתחליף לחגיגות הן מצאו את עצמן מתוודעות לבשורה הקשה מכל, כשהן נדרשות להתמודד עם הכאב הבלתי נתפס ועם העובדה שדבר לא ישוב להיות כפי שהיה. בעליהן נספו יחד עם 41 צוערי שב"ס וקציני משטרה. החיים שלהן השתנו בבת אחת, האבל והשכול חדרו לתוך קינן הפרטי.

עשר שנים חלפו  מאז האסון, ונראה כי אין רגע שהן מסוגלות לשכוח. הכל זכור וצרוב בליבותיהן, בדם ואש. "גם הילדים זוכרים הכל", הן מוסיפות. ובכל זאת, עם כל הכאב והאובדן, הן מתעקשות לציין שהן חוות לא מעט רגעי שמחה ונחת, כאשר לצד הקושי הנורא יש את ההודיה וההחלטה להמשיך לבחור בחיים.

(צילום: יוסי זמיר / פלאש 90)

השיחה האחרונה

אורטל, אלמנתו של אוריאל מלכה, מבקשת להחזיר אותנו דווקא למה שארע יומיים קודם האסון. "זה היה יום שלישי, כאשר אוריאל חזר הביתה בשעה מאוחרת מהקורס. אני זוכרת את זה כערב מיוחד במינו, כי זו הייתה תקופה בה כמעט לא התראינו, בשל היותו בקורס התובעני. למחרת, ביום רביעי בבוקר הוא רצה לצאת מהבית כדי לחזור לקורס. הוא הגיע אל דלת הבית ואז לפתע הסתובב, חזר שוב, ונפרד ממני בצורה מיוחדת. התחושה שמלווה אותי מאז היא שאוריאל נפרד מאתנו, אך אנחנו לא הספקנו להיפרד ממנו. ביום רביעי בלילה הדלקתי את הנר הראשון בחנוכייה לבד, עם ילדיי, וביום חמישי חיכיתי בכיליון עיניים שאוריאל יחזור הביתה ויגאל אותי מתפקיד הדלקת הנרות. הייתי עם חמשת ילדינו הקטנטנים, מטגנת סופגניות, מצפה לערב כיפי ומאחד".

אורטל מלכה

גם גלית אלקלעי תכננה באותו יום ערב חגיגי עם המשפחה. "אני עורכת דין קרימינולוגית ועובדת סוציאלית", היא מספרת, "מתוקף תפקידי אני מטפלת בבני נוער שחוו פגיעות, אבדן וטראומות. העבודה שלי מאוד תובענית וביום בו הכל התרחש הייתי בדיוק בדרכי לקליניקה, כדי לפגוש שם נערה בת 12 שהגיעה אליי לכבוד בת המצווה שלה. ידעתי שרפי נמצא באותו זמן באוטובוס, בדרך לפינוי כלא דמון, גם ידעתי שהוא מן הסתם יהיה עסוק מאוד, כיוון שהיה לו תפקיד מאוד בכיר בשב"ס. הוא למעשה היה המפקד של אחת המחלקות הגדולות שם".

מיכל נח היא הצעירה ביניהן. "כשהאסון התרחש היינו זוג צעיר ממש, אני בת 28 והתאומות שלנו בנות שש בסך הכל", היא מציינת. לרגע שותקת, ואז נראה שהאירועים מציפים אותה: "באותו יום הוזמנתי למסיבת חנוכה אצל התאומות, בכיתה א'. רציתי שבעלי, אבי, ישתתף גם כן במסיבה, אך הוא לא היה יכול להשתחרר מהקורס. בסופו של דבר אמא שלי באה במקומו, ולאחר שהסתיימה המסיבה היא הציעה שאבוא לביתה, יחד עם התאומות. שמעתי לעצתה, ובדיעבד התברר שזה היה חסד משמיים. אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אילו הייתי לבד באותן שעות.

אבי נח ז''ל

"מיד כשנכנסתי לבית הוריי הרגשתי שחום הגוף עולה לי לפנים, הרגשתי ממש לא טוב. בדיוק אז בעלי התקשר ושמעתי את קולו הרגוע. אמרתי לו שאני רק לוקחת אקמול וחוזרת אליו. עברו כמה דקות ופתאום הכל נרגע ועבר לי, אבל אבי כבר לא ענה. מאוחר יותר הבנתי שאת שיחת הטלפון הוא עשה אחרי שהאוטובוס כבר נקלע לתוך האש. זו הייתה השיחה האחרונה שלנו".

גם אורטל הספיקה לשוחח עם בעלה באותו יום בשעת הצהריים. "אוריאל אמר לי שיש שריפה בכרמל ושהם עולים לפנות את כלא דמון. זה נשמע לי טריוויאלי ולא מעורר דאגה. אוריאל הודיע לי שהוא כנראה ישוב מאוחר ולכן ביקש שאדליק נר חנוכה עם הילדים ולא אחכה לו. סיימנו את השיחה ופרשתי למנוחת צהריים. בסביבות השעה 16:00 יצרה אתי קשר אחות של אוריאל ושאלה אותי: 'את יודעת איפה אורי?' כך הם מכנים אותו. השבתי לה שהוא בצפון, והיא רק אמרה לי: 'לכי מהר למחשב'. הפעלתי את המחשב וחשכו עיניי. ראיתי את האוטובוס שרוף וחרוך, עם כיתוביות מבהילות, ואני מבינה שאין אפשרות אחרת, אוריאל בוודאי היה בתוך זה. לקחתי את הטלפון והתחלתי לחייג אליו, אך הוא לא ענה. קיוויתי שהוא לא זמין בגלל כל הבלגן והכאוס שיש שם, אבל בסתר ליבי כבר קיננה מחשבה שאולי מדובר במשהו חמור בהרבה".

התחושה הקשה התחזקה אצל אורטל כאשר רב היישוב יצר איתה קשר מספר פעמים. "אני מכירה את הנוהל הקיים ביישובים, בו הרבנים הם אלו שיודעים על אסונות, פיגועים וכדומה עוד לפני שהדברים מתפרסמים, והם גם מגיעים לבתים ותומכים במשפחות. כשרב היישוב התקשר שוב ושוב, הבנתי שמשהו כנראה ממש לא בסדר. אבל עדיין, לא היה לי מידע מדויק.

"אחרי שעברה בערך שעה, אני זוכרת את עצמי עושה מעשה שלכאורה נראה הזוי ובלתי הגיוני – התגוררנו באותה עת בשכירות ומכיוון שידעתי שאוריאל מקפיד לשלם את שכר הדירה בזמן, הכנתי צ'ק והלכתי לשלם לבעל הבית, מתוך הבנה שככל הנראה אני עומדת לשבת שבעה ולא אוכל לטפל בנושא. אחר כך חזרתי הביתה ופשוט התקשרתי להורים שלי וביקשתי: 'תפתחו מחשב ותראו מה קרה, אחר כך תגיעו אליי הביתה'".

"אני התוודעתי לראשונה לשריפה בכרמל דרך אורי, הבן שני שלי, שהיה אז בן 12", חוזרת גם גלית אלקלעי לאותו יום. "אורי רצה להכין עבודה במחשב ואז הבחין בעדכונים על כך שאוטובוס של צוערים מהשב"ס עלה באש. הוא הזעיק אותי מהר, וכשראיתי את מה שיש על המסך, התחיל הראש שלי לעבוד במהירות. ניסיתי להרגיע אותו ואמרתי לו: 'אוריקי, בשב"ס אין רק קורס אחד לקצינים, ובוודאי יש הרבה אוטובוסים'. תוך כדי דיבור ידעתי שאני משקרת. צד אחד אמר לי: 'זה לא קשור אלייך', אבל הצד האמתי והנוקב יותר אמר: 'זה וודאי קשור, משהו כאן לא בסדר'".

השריפה בכרמל, 2.12.2010 (צילום: גילי יערי / פלאש 90

מתי הפעם האחרונה שדיברת עם בעלך?

"זה היה בערך בשעה אחת וחצי בצהריים. הייתי עם אמא שלי בבית החולים לצורך טיפול רפואי. אמא כבר הייתה בהתאוששות כשרפי התקשר והודיע שהוא יוצא לכלא דמון. אמא, בתגובה שלא אופיינית לה בכלל, התחילה לצעוק: 'רפי, בבקשה שמור על עצמך'. אני לעומתה בכלל לא חשבתי שיש כאן משהו מיוחד, רק ביקשתי מרפי בקור רוח: 'זוכר את הקניות שאתה צריך לעשות לשבת?' מי יכול היה להעלות על הדעת שזוהי שיחתנו האחרונה?"

לכאוב ולהודות

השעות הבאות היו מורטות עצבים. אצל אורטל הן גם לוו בתחושה מוזרה, שכן בדיוק באותו זמן היא ניצלה את ההזדמנות וסיפרה לאימה על כך שהיא בתחילתו של הריון שישי ומשמח. "אמא איחלה לי מזל טוב וכמה שעות לאחר מכן נשמעה דפיקה בדלת. היה שם קצין העיר יחד עם שני חיילים במדים. הם שאלו אותי אם אני יודעת איפה גרה משפחת מלכה והשבתי להם שזו אני. הם נכנסו לבית ואז בישרו לנו שאוריאל נעדר. אמא שלי הגיבה בתחילה בשמחה, וטענה: 'אם הוא נעדר, יש סיכוי שעוד ימצאו אותו', אבל אני נעצתי בה מבט ואמרתי ללא שום ספקות: 'אמא, הוא נעדר כי הייתה שריפה ואין זיהוי גופה. זה המשמעות של 'נעדר'".

איך סיפרת על כך לילדים?

"הילדים הלכו לישון בתחושה שמשהו קרה, עם חוסר ידיעה והבנה שמחכים להתפתחות מסוימת. בשעה שש בבוקר הם התעוררו, כי זו השעה בה הם רגילים לקום לבית הספר. השאלה הראשונה שלהם הייתה: 'איפה אבא?' התיישבתי וסיפרתי להם את האמת, במלוא הפשטות. בסך הכל מדובר בילדים קטנים, הגדולה הייתה אז בת תשע. אז השתדלתי לא לרדת לפרטים, רק ציינתי שהייתה שריפה גדולה מאוד, אבא וחבריו נקלעו אליה ולא הצליחו להיחלץ. בכוונה לא השתמשתי במילים כמו 'נחנק' או 'נשרף', אך כן ציינתי בצורה ברורה וחד משמעית שאבא נהרג ולא יחזור. אפילו בתי אמונה שהייתה אז בת ארבע הבינה".

גלית: "כשאני חזרתי הביתה באותו יום מהקליניקה כבר הבנתי שהתרחש אסון. הצטרפתי לארבעת ילדיי ששיחקו באותו זמן על השטיח והרגשתי שדווקא החלק המקצועי שבי מתחיל להתעורר. כעובדת סוציאלית אני מכירה את השפה בה יש לשוחח עם משפחה כדי לעדכן בבשורות שכאלו, וכך מצאתי את עצמי פונה לילדיי. בשלב זה טרם סיפרתי להם על מה שקרה, כיוון שגם אני לא ידעתי פרטים, אבל כן ניסיתי להפעיל אותם, כדי שיהיו כל הזמן בעשייה ולא בתוך המחשבות. ביקשתי משני הגדולים לרוץ לחפש פנקסי טלפונים של הקורס של אבא, לאחר מכן הדרכתי אותם לחייג שוב ושוב לאבא ולחבריו, כדי לנסות לאתר מישהו ולהבין מה קרה.

גלית אלקלעי ובעלה

"אני עצמי עמדתי באותו זמן על יד השיש במטבח, מחבקת את אודיה, הבת הקטנה שלי ומחייגת מספרים של מוקדים רפואיים, בהם אוכל לברר אם רפי נמצא ברשימת הפצועים. כך העסקנו את עצמנו עד שבשעת לילה מאוחרת דפק על הדלת קצין העיר והודיע את הגרוע מכל. במבט לאחור אני יכולה לציין איך שהכל היה כל כך נכון מבחינה מקצועית. אוריה, הבת הקטנה, ישנה באותו זמן במיטתה, במקום המוכר לה, ואילו שלושת הילדים הגדולים היו על הספה ושמעו את השיחה עם קצין העיר. יחד אתנו היו גם אבא שלי, חברה טובה שלי ועוד אח של רפי עם אשתו. כולנו ישבנו יחד והתחבקנו בזמן שקצין העיר אמר שלוש מילים: 'הוא היה מדהים'".

ואילו מיכל נח מספרת כי כבר ביום חמישי הגיעו חוקרים כדי לקחת מבנותיה דגימות די אן איי. "באותה הזדמנות ביקשתי שאם התשובה הסופית תהיה בשבת, אני מעדיפה לא לדעת אותה עד צאת השבת. בסופו של דבר הגיעו התשובות בערב שבת ממש. קצין העיר הגיע והוא ציין שאבי היה בין החללים האחרונים שזוהו, כיוון שהוא היה אחד לפני האחרון שנותרו על האוטובוס.

"בתחילה", היא מספרת בגילוי לב, "הרגשתי סוג של כעס. איך הוא נשאר באוטובוס? איך הוא לא שבר את הדלת וברח החוצה, כמו שעשו ניצולים אחרים? איך הוא לא חשב עלינו, עליי, על הבנות ועל הבית? בהמשך שמעה חמותי עדויות על כך שאבי נשאר באוטובוס ככל הנראה כדי לעזור לאחרים להימלט, ואז התחברו לי הדברים וכבר לא הרגשתי שום כעס. הבנתי דבר אחד – ברגעים כאלו, של היסטריה, יוצא ממך ה'אני' האמתי שלך, וזה בדיוק מי שהיה אבי. הוא היה טיפוס שנחלץ לעזור, גם אם זה על חשבון עצמו וגם אם זה בזמן שהכי לא מתאים לו.

"אני זוכרת שהיה יום שישי אחד בו נסענו להורים שלו. היינו בלחץ, עם התינוקות הקטנות ברכב, ופתאום ראינו אישה שנתקעה עם הרכב. אבי לא חשב פעמיים, הוא הסתכל עליי בעיניים הטובות שלו וביקש: רק רגע נעזור לה'. זהו סיפור קטן שממחיש מי היה אבי. אני חושבת שדווקא בזמנים קשים נחשף האדם האמתי. הוא פשוט לא היה מסוגל לשים את כולם בצד ולחשוב רק על עצמו. מאז יום האסון אני משתדלת לומר להקב"ה בכל יום תודה על כך שזכיתי בבעל כל כך מיוחד ונהניתי ממנו במשך עשר שנים מדהימות".

יהיו אנשים שלא יבינו איך את מסוגלת. לכאוב כל כך ויחד עם זה להודות?

"זה באמת לא פשוט, אבל המתנה הגדולה ביותר שבורא עולם נתן לי היא האמונה. בלי האמונה קשה לשרוד, כי באמת אי אפשר להבין איך כזה דבר נורא ארע. אבל ברגע שאתה מאמין בכל הלב ומקבל את זה שהכל מריבונו של עולם, אז אין כאן שום שאלה.

"מבחינתי ברור שכאשר קצין העיר בא אלינו כדי לבשר על האסון, זה לא שהוא עלה בחדר המדרגות ואמר 'יאללה, איפה נדפוק, בימין או בשמאל?' אלא יש כאן תכנית מדויקת. ההבנה הזו אינה ממזערת את הקושי, אך יש משהו באמונה שמאפשר לך להמשיך לחיות ולצמוח. זו עבודה יומיומית – לבחור בשמחה ובהמשכיות".

נקודות של אור

איך באופן מעשי נראים החיים אחרי אסון כזה?

"דווקא מבחינה טכנית לא נתקלתי בבעיה מיוחדת", משיבה אורטל, "במשך כל שנות נישואינו התרגלתי לכך שאוריאל כמעט לא נמצא בבית. זה התחיל עוד כשהיינו אברכים בישיבת ההסדר בקרני שומרון והמשיך בשליחות בחו"ל בה היינו במשך שלוש שנים. אוריאל תמיד היה מלא בעשייה, הוא חזר הביתה רק מידי פעם – לעזור בארוחת ערב או במקלחות, אבל מיד היה יוצא שוב. אפשר לומר שדווקא מבחינת הניהול היחידני של הבית לא נתקלתי בקושי  מיוחד. הקושי הגדול יותר היה ברמה הרגשית, וכאן מצאתי את עצמי בעבודה מתמדת. מהרגע בו התחלתי להכיל את האסון גיבשתי בליבי החלטה שהבית שלנו ממשיך להיות אותו בית שמח, עם אורחים, צחוקים, אהבה, חסד ועשייה. הבית הזה שאוריאל כל כך השקיע בו, לא עומד להשתנות. כך אני בעצם מחיה את אוריאל בתוך הבית, למרות שהוא כבר לא נמצא".

אוריאל מלכה ז''ל

ויש לה גם עצה לכל מי שמרגישה תקועה או נתונה בקושי או  משבר: "מה שבאופן אישי החזיק אותי לאורך התקופה הראשונית זה שלא ניסיתי לרוץ למרחקים, אלא בעיקר השתדלתי לשרוד את היום-יום. הייתי קמה בבוקר ואומרת לעצמי: 'קודם כל חשוב לי לשלוח את הילדים למוסדות כשהם שמחים, אחרי ארוחת בוקר וחיבוק'. אחרי שסימנתי וי על המטלה הזו, המשכתי למטלה הבאה, הכל בהדרגה ובצעדים קטנים. כך בניתי את עצמי עד שהתייצבנו".

אורטל גם מציינת שהיא חוותה קרן אור מיוחדת כחצי שנה לאחר מות בעלה, כאשר נולדה לה בת נוספת והצטרפה למשפחה. "ביום של הלוויה פינו אותי לבית החולים כי היו לי נשימות לא סדירות. האחות במיון עשתה לי בדיקת אולטרסאונד, וכשהסבירו לה שאני מגיעה מהלוויה של בעלי היא שאלה אותי: 'תרצי להפיל?' הסתכלתי עליה בהלם מוחלט. איך אפשר בכלל להעלות על הדעת שאוותר על הדבר היחיד שיש לי מבעלי והוא חי, פועם ונושם אצלי בגוף? קראנו לתינוקת שנולדה בשם 'אוריה', גם כי היא מבטאת את האור הגדול שהגיע למשפחתנו וגם כי היא ממש מזכירה את אוריאל".

שינוי משפחתי נוסף ומיוחד התחולל לפני כחצי שנה, כאשר נישאה אורטל בשנית. "ברוך השם המשפחה שלנו גדלה וכמעט הכפילה את עצמה, כי בעלי הגיע עם ילדים משלו. העבודה רבה והשינוי דרמטי עבור כולנו, זה דורש מאתנו הרבה יצירתיות, התחשבות והכלה, אבל ברוך השם כולנו מאושרים ומודים להקב"ה בכל יום".

גם גלית מציינת שהשנים הראשונות לאחר האסון היו מאתגרות. "הילדים שאלו אותי שוב ושוב: 'למה זה קרה לנו?'" היא מספרת. "מהר מאוד הבנתי שהילדים לא שואלים סתם כדי לשאול, אלא מתוך מקום של כאב. הם רוצים את אבא בחזרה, בדיוק כפי שאני רוצה אותו ומתגעגעת אליו כל כך. אבל השאלות לא יובילו אותנו לשום מקום, הן לא יחזירו לנו את רפי. לכן, בכל פעם שהועלה הנושא, הסברתי להם שהגוף של אבא אמנם אינו אתנו, אבל הנשמה שלו ממשיכה להיות כאן, אתנו. עד היום אני מרגישה במחשבה שרפי נמצא אתנו בבית, הוא באמת ממשיך להשפיע עלינו. אני מאמינה בכל ליבי שאם רק מנסים למצוא נקודות אור בחיים תמיד מצליחים למצוא אותן ולהפוך אותן לאור גדול".

ואילו מיכל מציינת כי מה שנותן לה כוח להמשיך קדימה אלו השנים המיוחדות שהיא חוותה עם בעלה. "בנותיי ואני זכינו לחיות שנים ספורות אך מופלאות עם אבא ובעל אוהב ומיוחד, והשנים הללו נותנות כוח להמשיך קדימה. בחיי היום יום מחזיקות אותנו האמונה והמשפחה התומכת, ואנו ממשיכים את הדרך. אני לא חושבת שהקב"ה חייב לי משהו, ומבחינתי שום דבר לא מובן מאליו. קמתי בבוקר? אני בריאה ונושמת? יש לי זוג בנות מדהימות? על כל זה ועוד אני אומרת תודה לריבונו של עולם. זו גם הייתה דרכו של בעלי, להביט תמיד בעין טובה ובחיוך על המציאות. זו גם הצוואה שהוא השאיר לנו כמשפחה וכעם שעבר ועובר ניסיונות".