ריח של שאנל בדרך לעזה – בשביל מה זה טוב?

אגדה יהודית מספרת על אישה זקנה באירופה שנהגה לקרוא מדי שבת את הפרשה בספר "צֶאְנָה וּרְאֶינָה" (ליקוט מדרשים המוצג בתיאור חי בשפת האידיש).

כשהגיעה לפרשת וישב, היא פרצה בבכי. היא שמעה באוזני רוחה את זעקות יוסף ליד הבור מתחנן לאחיו שיניחו לו - ובכתה ביחד אתו.

בשנה הבאה היא שוב הזדעזעה מאטימות לב האחים המוכרים את אחיהם לעבד, ומיררה בבכי.

אך בשנה השלישית היא כבר לא בכתה. היא סגרה את הספר בכעס ואמרה: "יוסף, אתה אשם! ראית בשנה שעברה מה הם עשו לך - איך לא נזהרת?"...

* * *

יוסף ידע שאחיו שונאים אותו (מושב זקנים, בראשית ל"ז, ה'), ובכל זאת הוא לא נמנע מלשתף אותם בחלומותיו הוורודים (בראשית שם); בכוונתו היה ליצור קירוב לבבות ולשמור עימם על פתיחות (אור החיים, שם). אך זה השיג תוצאה הפוכה.

האחים מכרו את יוסף לישמעאלים במחיר של קרוקס - לא אמיתי - בעשרים שקל... (תנחומא, כאן סי' ב').

והנה, בתיאור מסע מכירת יוסף מתארת התורה פרטים שלכאורה נראים שוליים ומיותרים.

כה מספרת התורה: "וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט" (ל"ז, כ"ה). כלומר, הישמעאלים נשאו בעגלתם מיני בשמים.

וצריך להבין, מה אכפת לנו מה הם נשאו?

ועוד, שהרי דרכם של הישמעאלים לשאת נפט ולא בשמים?

אלא מסביר רש"י, שהייתה כאן השגחה שמיימית עבור יוסף - "שלא יוזק מריח רע".

נסביר, משמים פינקו את יוסף בריח של לימון-לואיזה בדרכו אל הלא נודע יחד עם כמה מחבלים מסופמים בעלי מבע מבשר רעות.

ואני שואל: האם יש מישהו שהיה חפץ בכזה "שכר" וכאלה "רחמים" - שיחטפו אותו בסטייל?

בדרך לעזה, ברכב של חמאס, אבל במקום ריח של סיגריות ואבקת שריפה - ריח של בלוּ דה-שאנל... אה, ממש חוויה מפוצצת, תרתי משמע.

שאלה נוספת לכבוד חנוכה - אותו מציינים כידוע בהדלקת נרות, זכר לנס פח השמן.

מדוע מתעלמים מהזכרת הנס העיקרי של חנוכה, שהחלשים והמעטים ניצחו את הגיבורים הרבים?

ובפרט שנס פח השמן בכלל היה מיותר, שהרי יכלו להדליק את המנורה בשמן טמא (פסחים עז)?

* * *

כאשר הממשלה האוסטרו-הונגרית הכירה בזכות הקהילה היהודית למערכת חינוך דתית משלה, ערך ה"כתב סופר" - אשר לחם רבות למען זאת - סעודת הודיה רבת רבנים ומנהיגי קהילות.

הכתב סופר נעמד לשאת דברים. הוא סיפר שלכבוד המעמד חפץ הוא להראות חפץ נדיר.

הרב הרים את ידו והראה לכולם מטבע קטן.

"זהו מטבע אמיתי של מחצית השקל", הסביר, "ירשתי אותו מאבי הקדוש, ובשל ערכו שלא יסולא בפז לא חשבתי להראותו בפומבי עד היום".

המטבע עבר מיד ליד, והכל לטשו בו עיניים בתדהמה. מטבע עתיק מלפני כ-2,000 שנה...

לפתע הושלך הס באולם. המטבע נעלם!

החיפושים הקדחתניים סביב העלו חרס. פני הכתב סופר החווירו כשלג וניכר שהוא נרגז ומודאג מאוד.

"רבותי", פנה הכתב סופר לנוכחים, "אינני חושד שמישהו חמד את המטבע, אך יתכן שמישהו הכניסו בטעות לכיסו, לכן אבקש מכולם לרוקן את הכיסים על השולחן כדי לבדוק זאת".

כולם הבינו והסכימו - חוץ מאחד. היה זה ישיש שכיהן כרב בהונגריה כבר למעלה מארבעים שנה. הוא הציע להמתין רבע שעה, והכתב סופר הסכים.

רבע שעה חלפה, אך המטבע טרם נמצא.

הרב הישיש ביקש להמתין עוד רבע שעה...

כשביקש הישיש רבע שעה נוספת, כבר החלו לחשוד בו. אף הכתב סופר סירב לבקשתו, והנוכחים כבר הכניסו את ידיהם אל הכיסים...

לפתע נהדפה דלת האולם והשמש נכנס פנימה בסערה.

"מצאתי את המטבע בין שאריות המזון שהושלכו אל האשפה!", הכריז מתנשף.

הרב הישיש ניגש אל הנער ונשקו על ראשו. לאחר מכן הכניס הוא את ידו לכיסו והוציא מטבע זהה למטבע שהציג הכתב סופר, והראהו לכולם.

"גם במשפחתי עובר מטבע זהה מדור לדור", הסביר, "כעת תבינו איזה חילול ה' נורא היה נגרם אילו הייתי מרוקן את כיסי לפניכם...".

נחשוב רגע, איזו שמחה הייתה לכל הנוכחים באותה סעודה במציאת המטבע הנדיר.

הכתב סופר ודאי שמח מאוד שהושב לו המטבע היקר; הרב הישיש גם שמח שלא הולבנו פניו אילו רוקן את כיסיו; גם הנוכחים שמחו שנפשט הספק והכל בא על מקומו בשלום, אך שמחתו של השמש עלתה על כולם.

מלבד החלק שהיה לו בשמחה הכללית - שזכה הוא למצוא את המטבע, נוספה לו שמחה פרטית - קורת הרוח שהוא גרם לרב הישיש, שלא התבזה בחשד לגניבה.

שמחה זו התבטאה בנשיקת הישיש על ראשו.

* * *

יוסף נקטף מחיק אביו אחר שאחיו התנכרו אליו ומכרוהו לעבד. הוא מובל עם ישמעאלים אל הלא נודע, ומוכה בדרך (ספר הישר, פר' וישב). מכאן, דרכו ליפול לייאוש הייתה קצרה מאוד.

אדם אחר במצבו של יוסף עלול היה להרגיש שנשכח הוא מה' והוא עזבו לאבדון; מעין תרעומת ממורמרת של נבגדות זועמת בנוסח: "איפה אלוקים היה בשואה???"...

בכדי שיוסף לא יפול למחוזות הללו, "הקב"ה מזמין לו ריח טוב שלא כדרך הטבע, להורות לו שאינו "אבוד" ו"נשכח", אלא אדרבה, הקב"ה מוליכו יד ביד והוא יורד עמו מצרימה... ריח בשמים זה הרי הוא קרן אורה בחושך שבו הוא נתון, ועל ידו נפתח ליוסף פתח תקוה לחזור ולהתרומם משפל מצבו" (שיחות מוסר, מאמר ט"ז).

השכינה ירדה עם יוסף למצרים (מדרש לקח טוב, פל"ט), והבשמים שהובילו הישמעאלים היו סוג של נשיקה בראש יוסף מאת ה' - להורות לו שהוא יחד אתו, מלווהו בדרך לאן שיוליכוהו.

זהו גם פשר הדגש בהזכרת נס פח השמן.

ניצחון המלחמה היה הכרחי למען המשך קיומו של עם ישראל, אך לעומתו נס פח השמן, דווקא בשל היותו לא הכרחי, היה הוא "נס נשיקה" - "הוא היה הארת פנים המיוחדת שזכו לה ישראל מאת הקב"ה, והוא הגילוי על גודל אהבת הקב"ה אותם" (שם).

* * *

בשביל לתת נשיקה - לא חייבים שפתיים!

אם נלמד להעניק לזולת עם כל הלב - לגרום לו לחוש את הארת הפנים שלנו, ולא לתת או לסייע רק מתוך הרגשה של 'לצאת ידי חובה' - הוא יחוש את "נשיקת הלב" שלנו.