סיון רהב מאיר: מסירות הנפש של חנוכה 2020

הודעה שקיבלתי בשבוע שעבר: "שלום סיוון, קוראים לי ענת. הייתי אמורה להתחתן ביום רביעי הקרוב. לצערי התברר לפני שבת שאני חולת קורונה. כשגיליתי את זה התפרקתי לגמרי. נכנסתי לבידוד מידי בחדר שלי, חדר שבו שמלת כלה והינומה וכל כך הרבה חפצים ודברים - כשהכל כבר מאורגן ומוכן לחתונה. ביום שישי בבוקר קמתי מדוכדכת, ואז נזכרתי ברעיון של חני וינרוט ז"ל שפרסמת: צריך להפריד בין סבל הכרחי לסבל לא הכרחי. הרגשתי שזה נכתב בשבילי.

הסבל ההכרחי שלי הוא ברור: לדחות את החתונה, להיכנס לבידוד, להכניס לבידוד את הקרובים אליי, להתגבר על כאבי הראש והתסמינים שהתחילו להופיע. עם כל זה אני חייבת להתמודד. זה ברור. אבל יש גם סבל לא-הכרחי, שאני עלולה לגזור על עצמי: לבכות כל השבת ולדמיין את ה'שבת כלה' שתכננתי עם חברות, להישאר בחדר מבולגן עם כל הדברים לחתונה, לא לענות לחברות שלי בטלפון כי אין לי כוח, וכמובן לריב עם כל האנשים הכי קרובים לי ולכעוס כי אחד מהם כנראה הדביק אותי בקורונה, הרי מאוד נשמרתי.

הבנתי שאני יכולה להימנע מכל זה. קמתי, התחלתי לסדר את החדר לשבת, פרסתי מפה לבנה על השולחן, וביקשתי שיכניסו לי לחדר את זר הפרחים שהחתן שלי שלח. אפילו התחלנו לחשוב מחדש על תאריך לחתונה. תוך כמה דקות כבר הרגשתי יותר טוב. וברגע שאפשרתי לאחרים לעזור, גיליתי כמה הם יכולים להקל, גם מרחוק. אני מחכה לשבועיים עם כמה שפחות כאב הכרחי, כמה שפחות כאב לא הכרחי, ובתפילה לחתונה שמחה ובריאה".

המגזר זה לא הכל

נערה מבית דתי סיפרה לי כמה קשה לה להפריד בין טענות שיש לה על החברה שסביבה, לבין התורה עצמה.

להרבה אנשים יש חשבון עם המגזר שלהם. עם החברה שגדלו בה, עם המורים, עם השכנים, עם ההורים. לפעמים הם באמת עברו דברים קשים. אבל אז, בגלל העבר, הם קמים ומחליטים לזרוק את הכול, את כל החבילה, כולל הקדוש ברוך הוא.

ליוסף, בפרשת השבוע, היו את כל התירוצים והסיבות לעזוב. האנשים הכי קרובים אליו שנאו אותו, זרקו אותו לבור, מכרו אותו. הוא היה יכול להחליט לחתוך הכול, וגם לכתוב ספר, לצלם סדרת דוקו ולהתראיין לכל העיתונים בכותרות-ענק על הנטישה. אבל יוסף בחר אחרת.

למרות הכאב, הוא לא זרק את העיקר: את הזהות, את היהדות, את הדבר עצמו. ככל שהמצב שלו התדרדר, הוא רק הלך והתעלה, והחיבור הישיר שלו לאלוקים רק התעצם. הוא התגלגל למצרים, ובמקום לכעוס ולנקום הוא חי שם כיהודי מאמין, מחובר, שכל מי שפגש אותו ידע מה המנוע הפנימי שלו.

סוציולוגיה, מגזר, בני אדם – זה ממש לא הכול. מעבר לאנשים, שיכולים באמת לטעות, יש גם אמת, שעליה יוסף לא ויתר.

איקס על האיקס

המגזין "טיים" בחר בתמונת שער לקראת סוף השנה האזרחית: איקס אדום מופיע על שנת 2020, ולמטה כתוב: "השנה הגרועה ביותר אי פעם".

זו כמובן הגזמה פרועה. רק ארבע פעמים בעבר צייר המגזין איקס אדום כזה על השער – כשהיטלר מת, כשסדאם חוסיין נתלה, וגם כשחוסלו הטרוריסטים א-זרקאווי ובן-לאדן. רק לשם השוואה: בזמן מלחמת העולם השנייה נהרגו יותר מ-60 מיליון בני אדם, אבל אז לא סימנו במגזין הפופולארי איקס על השנה, אלא על היטלר, כי בעבר ידעו לסמן את האויב ולהיאבק נגדו ביחד בסולידריות. היום מעדיפים לדכדך אותנו.

התפיסה בפרשת השבוע היא אחרת לגמרי: יוסף עולה השבוע על בימת ההיסטוריה, ויש לו את כל הסיבות והתירוצים להתמרמר ולהתאכזב ולכעוס. מבן אהוב הוא הופך לאח שנוא, נזרק לבור, נמכר למצרים, נשלח לכלא. אבל יוסף מוצא שליחות ומשמעות בכל שלב, עוזר לזולת ומסייע לעצמו ולאחרים לכל אורך הדרך. בסיום המסע, כשהוא מתאחד עם האחים, הוא מכריז מה המוטו שלו: "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹוקִים". מול כל אתגר וקושי, הוא זוכר שאלוקים שלח אותו דווקא לכאן למחיה, כדי להוסיף טוב וחיים.

זו תפיסה שקוראת לנו לצייר איקס על האיקס הזה, כי זו לא שנה אבודה, זו שנת עבודה.

איזו דמות-דיוקן אנחנו?

כל הורה יודע בתוכו את האמת המאתגרת הזו: אנחנו לא תמיד נהיה לידם וניתן להם יד. לא תמיד נוכל לומר "מותר" או "אסור". חינוך אמיתי הוא לא בגערות של "נו-נו-נו", אלא בהשפעה שלנו על הילדים לאורך שנים. בסוף בסוף צריך להרפות, לתת אמון ולאפשר להם להתקדם לבד.

בפרשת השבוע מתברר כמה עוצמה קיבל יוסף מהחינוך של הוריו. במפגש עם אשת פוטיפר היו ליוסף תירוצים רבים למה לחטוא – האחים שלו זרקו אותו לבור, הוא כבר חי בחברה המצרית, ומי יודע בכלל אם ישוב הביתה אי פעם. אז למה יוסף בוחר נכון? התשובה של חז"ל חזקה מאוד: "דמות דיוקנו של יעקב אביו נראתה לו". במקום אחר מוסיפים חכמינו: "גם דמותה של רחל אמו ראה". ברגעי משבר וספק, יוסף נזכר באבא ובאימא שלו, בערכים שלהם, בבית שלהם, והם היו לו למצפן. החינוך נבחן לא כשההורים באזור, מפקחים מלמעלה, אלא כשהם "דמות דיוקן" חיובית וחזקה שנזכרים בה.

הרב שמשון רפאל הירש כותב על כך, תחת הכותרת "דוגמה אישית": "הורים תקיפים לא יצליחו לחנך לסבלנות, הורים רגזנים לא יוכלו לחנך למתינות, הורים גסי רוח לא יוכלו לחנך לנימוסים, והורים ערמומיים לא יוכלו לחנך לתמימות ויושר. כל הדיבורים אינם עושים רושם על הילד – כמו הדוגמה החיה שהוא רואה אצל הוריו ומוריו".

שלושה מסרים מנר ראשון של חנוכה

הערב נדליק נר ראשון של חנוכה. משפט חסידי ידוע אומר: "צריך להקשיב למה שהנרות מספרים לנו". נוהגים להישאר ליד הנרות כחצי שעה ולהתבונן בהם, בלי סלולרי ובלי הפרעות. אז מה הנרות מספרים לנו השנה?

קודם כל, שלא שכחנו. כשאומרים "נס חנוכה" מתכוונים לכד הקטן שהשמן שבו הספיק לשמונה ימים. אבל נס חנוכה הוא גם העובדה ש-90 אחוז מהיהודים בישראל מדליקים נרות חנוכה, כך לפי סקר מהשנה שעברה. זה כל כך לא מובן מאליו. יכולנו לשכוח, להתבלבל, להתבולל, אבל אלפי שנים אחר כך אנחנו כאן, שרים על אותה משפחה קטנה של חשמונאים ממודיעין שניצחה אימפריה גדולה. חנוכה הוא החג שמזכיר לנו את האתגר המרכזי, בימים ההם בזמן הזה: לשמור על ערכים ועל זהות ייחודית בעולם גלובלי מפתה. כל נר שיודלק הערב, בארץ ובעולם, הוא ניצחון קטן על האתגר הזה.

והנה דבר שני שהנרות עושים: הם מאירים את הבית. גורמים לנו להסתכל עליו אחרת. כי הרי לכאורה, אחרי שנה שלמה בבית, מגיע עוד חג שמכניס אותנו הביתה. אבל חנוכה הוא לא עוד סגר ביתי, הוא תזכורת לכך שצריך לא להתלהב מכל האורות הנוצצים שבחוץ, לא רק לקטר איך נתקענו ככה, אלא למצוא אור בין ארבעת הקירות של בתינו. עמים אחרים חוגגים ברחובות ומאירים את הכיכרות, הסיפור היהודי עובר מדור לדור באמצעות נר קטן ופשוט, שהורים וילדים מדליקים בחלון. הנר הזה מלמד אותנו כבר שנים שלא חייבים תמיד לצאת כדי "לעשות חיים". החיים האמיתיים נמצאים בפנים, בתוך הבית.

ולסיום, מילה על מסירות נפש. שתי המילים האלה, שאומרים בחנוכה, נשמעו לי תמיד עתיקות, לא קשורות אלינו אלא לדורות קודמים, שנדרשו למעשי הקרבה הרואיים. אבל אל תקלו ראש במה שאנחנו עושים פה ביחד, בכל ההגבלות וההרחקות המעיקות. זה הניסיון של חנוכה 2020. כל אחד יכול להסתכל אחורה בגאווה, ולראות מה עשה כדי לשמור על החיים, הבריאות והפרנסה של אחרים: לימודים בזום, בידוד, חתונות קטנטנות, משפחות שישבו שבעה כמעט בלי מנחמים, תפילות מצומצמות בחוץ בשמש ובגשם, ועוד ועוד.

אנחנו מדליקים הערב שלהבת קטנה שמספרת על גבורת העבר של אבותינו, אבל השנה גם אנחנו גיבורים. השנה גם אנחנו יודעים משהו על מסירות נפש למען ערכים חשובים.

חנוכה שמח