היוונים, המשכילים, היבסקים - ועד ימינו אנו

מי שחושב בפסימיות כי המצב הרוחני של עם ישראל בארצו הוא הגרוע ביותר, יכול להתנחם: היו כבר מצבים גרועים לא פחות... ויכלנו להם!

גלות יון, בשונה משאר הגלויות, חלה עלינו תוך כדי ישיבתנו בארץ ישראל. לא רק שהתקיים במידה זו או אחרת שלטון אוטונומי, אלא שהיתה גם מציאות הסותרת לכאורה למצב של גלות – בית המקדש קיים!

עם זאת לא רק שסבל רב היה מנת חלקם של יושבי הארץ כפי שמתאר הרמב"ם שהיונים 'פשטו ידם בממונם ובבנותיהם' – אי שקט בטחוני שרר בכל, זכויות האדם האלמנטריות, כבוד האדם וחרותו - נרמסו תחת מגף תרבותי, אולם גרועה מכל היתה ההתדרדרות הרוחנית...

תרבות יון שהושלטה בכח ובמח, תפסה את העם היושב בציון, שהוקסם מתרבות החכמה והיופי שהשתלבו כאחת. לעומת הסגפנות של חכמי ישראל הופיעה כאן חכמה שלא בחלה בנהנתנות, ושילבה כביכול חיי חומר ורוח, חיי חכמה ותרבות הגוף, ספורט ואמנות עם ערכים אוניברסליים.

בקיצור, כל מה שידידנו ה'נאורים' מציעים לציבור התורני לאמץ...

המשתפי"ם

כמו תמיד, בעייתנו היא משתפי הפעולה מבפנים. הצדוקים והבייתוסים – שכפרו ב'תורה שבעל פה' וחפשו פרטנר למלחמתם בחכמי ישראל – מצאו ביוונים בני ברית, כשבעצם התרבות ההלניסטית על שלל פיתוייה – שימשה כאנטי תיזה לחייהם של ה'פרושים' וככלי נשק במלחמה נגד חכמי ישראל.

חיי הפאר והמותרות, במעטפת אידיאולוגית של תרבות ואמנות, שימשו את מתנגדיהם של חכמי ישראל כדי להציג תרבות אחרת... לא חלילה חיים נטולי רוח, אלא שילוב, כביכול, של שני העולמות.

תוך כדי כך הציגו כמובן את שיטתם כיציאה מ'הצמצום' הנכפה על העם על ידי הפאנאטים וחשיפה לתרבות העולם – שתפתח לאוכלוסיה גם שערי רוחה כלכלית ופתח לעולם הגדול...

ההצלחה של שיתוף הפעולה בין היוונים שראו את חכמי ישראל כמתחרים על כתר החכמה העולמית, לבין הצדוקים והבייתוסים שראו אותם כיריבים – הניבה קואליציה אנטי תורתית, והשתלטה על רוח העם עד שכדברי הרמב"ן בפרשת ויחי, אלמלא החשמונאים - נשתכחה תורה מישראל.

החשמונאים 'המכבים' היו אמנם גיבורי כח וגיבורי רוח – אולם מלחמתם היתה מלחמת ה'פאנאטים נגד הנאורים'.

אותה מלחמה המשיכה להתנהל בכל הדורות, עד ל-200 השנים האחרונות כאשר היהודים בעלי 'ההשכלה' ניסו לשנות את החינוך היהודי השורשי, כשכביכול כל מגמתם היא טובתם של חשוכי האור (מוכר?) תמיד הם מצאו אוזן קשבת אצל השלטונות ובעיקר ברוסיה הצארית על ידי ה'משכילים' ולאחר מכן בראשית המהפכה הקומוניסטית על ידי ה'יבסקים'.

'יהודים' אלו פירקו את מסודות ה'חיידר' שהחזיקו את הנער היהודי במשך אלפי שנים, חתרו תחת קיומן של הישיבות ובמהלך המאבק להחדרת התרבות אליהן – הביאו לסגירתה של אם הישיבות 'ישיבת וולאזי'ן'.

המלחמה הזו ממשיכה עד ימינו כאשר מנסים לכפות על חלקים באוכלוסיה תרבות ומדע – תוך התעלמות הן מזכויותיהם האזרחיות, הן מהעובדה שיכולות החשיבה שמקנה החינוך התורני – מקפיצות את בוגריו – בכמה מדרגות גם כשהם נפגשים במשימות החיים ובתחומי הכלכלה והחברה.

הלל והודאה על קיום מצוה?

גאון מחשבת ישראל, המהר"ל, עומד על כך שההלל וההודאה על נס הדלקת המנורה אינן דומות לשאר ההודאות על ניסים. בדרך כלל מודים וקובעים זכרון לנס של הצלה, בעוד שכאן הנס הוא ההצלחה לקיים מצוה. באחד מתירוציו הוא כותב, כי מאחר והמנורה מסמלת את התורה והחכמה, אור מנורת המקדש הוא אור תורה שבעל פה (ורמז לדבר 'הרוצה שיחכים ידרים – שמנורה בדרום') – לכן ההצלחה בקיום ההדלקה מסמלת את קיומה ונצחיותה של תורת חכמי ישראל, וזו אינה רק הצלה של מצוה אלא הצלת הקיום הלאומי כולו. 'אין אומתנו אומה אלא בתורתה', והתגברות יון על כח התורה בלעומתיות המיוחדת שלה כ'תרבות מול תרבות' היתה מסכנת לא רק את התורה, אלא את כל קיומנו הפיזי והרוחני.

ופרצו חומות מגדלי – וטמאו כל השמנים

עוד מצביע מהר"ל על משמעות מיוחדת בנס זה מעבר לקיום המצוה. המגמה של היונים לאורך כל הדרך אינה אלא לפגוע בקדושת העם ובקדושת המקדש. אין פניהם מועדות להחרבת המקדש, יהי זה עוד מבנה ארכיטקטי מרשים, ואפילו מקום פולחן, אך את נקודת הקדושה והטהרה הם חותרים לבטל. מגמתם היא לפרוץ את החומות, לנתץ את מחיצות ההבדלה ו'לטמא את השמנים'.

הטהרה והקדושה הן הרובד הרוחני הנעלה בו מתייחדת תורת ישראל היונקת את מקור חיותה מן המקדש. 'שיבנה בית המקדש... ותן חלקנו בתורתך' מקור הקדושה הוא מקור התורה, כשלהבדיל חכמת יון היא חכמת חולין.

במסגרת מאבקם בקדושה הם גוזרים על שבת וראש חודש שהם 'קדושת הזמן' ועל מילה המסמלת את 'קדושת הגוף'. כאשר יערטלו את העם היהודי מן הקדושה – אזי באמת לא יהא הבדל בין תורת ישראל לתורת יון.

הנצחון של ההדלקה בשמן הטהור הינו אפוא נצחון 'על כל הקופה' – ביטוי לעוצמת כח הקדושה והטהרה של התורה ובית המקדש – וקיומן ההדדי הממשיך לנצח עם מנורת החנוכה.

הנצחון הזה הוא בזכותם של אלה שלא נכנעו...