הנס האישי שלי: "יצאתי מהחדר וחשכו עיניי. עשן סמיך מילא את הבית"

היה זה בעידן טרום הקורונה.

אני מורה של בנות עשרים באחת המסגרות החינוכיות. הבטחתי שאת מסיבת הסיום נערוך בביתי. וקיימתי.

זאת למרות שבעת ההבטחה לא חלמתי שבעלי, החולה במספר מחלות מורכבות, יאושפז באותה עת, כי שוב נמצאה אצלו מחלה חדשה וקשה...

הייתי קרועה עם עצמי האם לקיים את המסיבה בביתי הן או לאו, והחלטתי שלא לאכזב את התלמידות, ולמרות הקושי הארגוני והרגשי, ואפילו הפיזי, אקיים את ההבטחה. ידעתי שגם לבנות גדולות זו תהיה אכזבה. כי לאווירה המיוחדת, המבטאת קשר קרוב ואהבה לתלמידות, כשהמורה תורמת את ביתה ומכינה אף היא אי אלו מאכלים, אין תחליף!

הילדים שלי החליפו אותי בבית החולים, וסיכמנו שאני אגיע מאוחר בלילה.

הגיע בוקרו של יום. עמדתי במטבח וטיגנתי בצל להכנת פשטידה טעימה.

הטלפון מצלצל. מבית החולים. הרופא על הקו. כיוון שהיו בביתי באותו זמן זוג עובדי נקיון, ורציתי להתרכז בשיחה בלי רעשי רקע, פניתי לחדרי להמשך השיחה.

הרופא מסביר שצריך לבצע בדיקה הדורשת חתימת אפוטרופוס. הואיל ובעלי דמנטי למרות שאינו זקן, ומצב בריאותו הלך והחמיר, כבר היינו בהליך קבלת אפוטרופסות קבועה, אבל בביורוקרטיה הישראלית התעודה הזו עוד לא היתה בידי. צריך להנפיק בבית משפט תעודה זמנית. פעם שנייה.

התחלתי להריץ טלפונים כדי לטפל מידית בתעודה הזמנית, שתוקפה מחצית שנה בלבד. (כבר היתה לי תעודה כזו, אבל פג תוקפה). שכחתם שהעמדתי בצל על האש? גם אני שכחתי...

עדיין הייתי בחדר. עסוקה מאוד להסדיר את האפוטרופסות.

צעקות קוראות לי בשמי. לא התייחסתי ברגע הראשון. הזוג המבוהל קורא לי בלא הפוגה, חשכו עיני ואפילו כשיצאתי, נדהמתי: עשן סמיך מילא את הבית, קשה היה להתקרב למטבח, אבל בכל זאת רצנו, ואיכשהו הצלחנו להתגבר על האש שליחכה את החלון, את הקיר ואת התקרה. להבה גדולה מאוד ומפחידה, ששרפה את הרשת שבחלון, וחוץ מלכלוך רב שהותיר הפיח על כל השטח, וצבע שנהרס בקיר ובתקרה עבר הסיפור בחסד אין סופי וברחמים גדולים מאוד.

הייתי ספונה בחדרי זמן ממושך. יכול היה לקרות אסון. אנחנו גרים בקומה גבוהה. כל הבית מסורג. אין פתח מילוט. חסדי הבורא היו עצומים.

חשבתי לעצמי כמה מחשבות. על השגחה פרטית. על אהבת ה' אלי. כמה חסד טמון בתוך הדין.

ראשית, זוג עובדי הניקיון. לא היה הגיוני שיבואו לנקות לפני המסיבה, אלא דווקא לאחריה. אבל בגלל שאי אפשר היה לקבלם ביום אחר (כי מלאו ידיהם בעבודה, במשפחות רבות...) השארתי את הזמנתם ליום הקבוע ולא ביטלתי. הנה הסיבה...

עצם העובדה שהם היו שניים לא היתה נוחה לי עד אז, אבל ביום הזה הבנתי את התועלת...הם צחצחו את כל הלכלוך, ולא נותרו סימנים קשים מדי.

ה' שמר עלי. עין בעין ראיתי את חסדיו. כפסע היה בין התלקחות ארונות המטבח וכל היתר... הם רק השחירו!

המסיבה התקיימה כמתוכנן. ולי היתה הזדמנות להוכיח בסימנים ברורים לתלמידותיי את גודל רחמי ה'.

אגב, הנזק  היה מזערי. לאט לאט דאגתי להשלמת התיקונים שנדרשו.

נפעמתי להיווכח ששלוחי מצווה אינם ניזוקים, אבל מסקנה ברורה היתה לי: לנהוג ביתר זהירות ולזכור לכבות להבות... ולהתקין מיידית גלאי עשן!!!