מה רע בדברים יפים? על האור הזה, הקטן, שבחלון

זה היה יפה כל כך. מכל החלונות דלקו נרות בחנוכיות, והערב נהיה עמוק וחשוך יותר ויותר. אורות קטנים ורועדים ניצבו משני צדי הרחוב והסתכלו עלינו. ואנחנו לא יכולנו שלא להסתכל עליהם גם כן. גַלִי התרגשה במיוחד. "כמה יופי...!", היא אמרה, וחזרה ואמרה. יפה כל כך... הניגוד הזה בין החושך הגדול שבחוץ לאורות הקטנים...

ערכנו "סיור חנוכיות" בבני ברק. הסטודנטיות הגיעו בהסעה מיוחדת מתל אביב, ולאחר שיחה קצרה  על המנורה שהיתה בבית המקדש, המבנה שלה והקשר לחנוכה, יצאנו לסיור רגלי, איטי ומתבונן.

ידעתי מאיזו נקודת מוצא מסתכלת גלי על נרות החנוכה שדלקו בחלונות. היא היתה סטודנטית לפילוסופיה ותולדות האמנות. יופי ואסתטיקה לא היו בעבורה רק משהו שמקשט את החיים. אלה היו החיים עצמם. כשהתבוננה בְנוף ראתה אותו כבר כציור, מדדה בעיניה את ההרמוניה שלו, את הקומפוזיציה, את המיקום המדויק ביותר של צמרת העץ ביחס לעומק הוואדי. כשדיברנו על בית המקדש, המבנה והכלים שלו, יכולתי לראות שהעיניים שלה דלקו.

אחרי כעשר דקות של הליכה שקטה היא פנתה אלי: "את יודעת, גם אצלנו בבית, כשהיינו קטנים, הדלקנו נרות חנוכה עם ההורים. עכשיו, כשגדלנו, הם כבר לא עושים את זה יותר...". הקשבתי בשקט. "ובכלל", היא המשיכה, "המון דברים שאנחנו לומדים בתכנית הזאת, דברים שאני שומעת אצלך בשיעורים, כל כך מתחברים לי עם העולם שלי, עם מה שאני לומדת באוניברסיטה... עם רעיונות ששמעתי בבית...".

גלי חיכתה שאשיב. אחרי שחכתה עוד קצת אמרה: "את לא עונה, ואני שומעת את ההסתייגות דרך מה שאת לא אומרת. את הזהירות מהתרבות ממנה אני מגיעה לכאן. אבל בעצם, למה? אני מבינה את הרתיעה מתכנים שסותרים את היהדות, מתרבות בהמית וזולה של אוכל ובילויים ללא גבולות. אבל יש גם כל כך הרבה דברים אחרים! כל כך הרבה יופי של ציור, שירה, מוזיקה, ארכיטקטורה. אז ממה נובעת הרתיעה?".

* * *

קרוב ורחוק

נעצרנו קרוב לאחד הבניינים. חשבתי על מה שגלי שאלה, ונזכרתי בביקור שלנו בגן החיות התנ"כי עם הילדים. כולם עמדו מרותקים סביב לכלוב של הגורילות. הגורילה הגדולה חיבקה את הגורילה-תינוק שלה וערסלה אותו בתנועה אמהית כל כך. יתר "בני המשפחה" שחקו יחד והתמסרו בכדור, והתמונה היתה אותנטית כל כך, עד שאי אפשר היה לא לזהות בה, עם לא מעט מבוכה, את עצמנו... הילדים צחקו. ה"תינוק" עשה להם פרצופים מצחיקים נורא. הוא כזה מכוער! אמרה הבת שלי בחיוך.

• אז מה הוא, בעצם, הקוף הקטן הזה? מכוער? מצחיק? חמוד? למה אנחנו מחייכים כשאנחנו מסתכלים על הכלוב של הגורילות? במה הוא שונה מכל יתר הכלובים בגן החיות?
• הם כמו אנשים! ממש דומים לבני אדם! תראי איך האמא מקלפת לו בננה..!
• ואיך הוא אוכל, בדיוק כמו חיימק'ה נכון? כך אמרתי אני, קצת בכוונה...
• מה פתאום?! הזדעזעו הילדים שלי, חיימק'ה הוא מתוק ויפה והקוף הזה ממש מכוער!
• מכוער כמו מה? שאלתי
• כמו... כמו... מכוער כמו קוף!

זה היה מעניין. דווקא הדמיון של בעלי החיים הללו לבני אדם – הופך אותם לדימוי לכיעור. מכוער כמו קוף. אדם לא יכול להיות מכוער כמו נמר או נמלה. אין מספיק קשר בין החיות הללו לביננו. יש צורך במכנה משותף רחב מספיק כדי להגדיר את ההבדלים. דווקא קווי הדמיון יוצרים בנו את הרתיעה מהעיוות. אם הקוף הקטן הזה לא היה נצמד לאמא שלו בצורה "אנושית" כל כך, אם לא היו לו עיניים כאלו מסתכלות ודומות לשלנו, הוא לא היה נראה לנו מכוער.

* * *

כאשר המין האנושי מאבד את הצלם המוסרי שלו, מביא הקב"ה את המבול. נוח בונה תיבה, בתוכה נשמרת תמצית של העולם. לאחר המבול חוזרים, צומחים ומתפתחים מהתמצית הזאת כל חלקי הבריאה. משֵם, חם ויפת, שלושת בניו של נוח, מתפצל המין האנושי. מערכת היחסים בין שלושת הבנים יכולה לספר לנו משהו על האופן בו הדברים הקרובים ביותר הם דווקא אלה מהם יש להתרחק.

לאחר המבול נוח נוטע כרם, מכין ממנו יין ושותה לשוכרה. מתוך שכרותו מתגלה גופו, ובניו ניגשים לכסות אותו. אבל לא כל שלושת הבנים שותפים לפעולה הזאת. חם איננו חלק מהתמונה. כיסוי הגוף הפיזי בבגד, העובדה שיש בעולם הזה מציאות של פנימיות וחיצוניות, של עומק ושכבות, הם רעיונות שזרים לו. מי שמכסה את גופו של נוח הם רק יפת ושם. שניהם חוברים יחד לרעיון הכיסוי, שמצהיר למעשה על כך שהמֵמד הפיזי בעולם הזה איננו כל הסיפור. אבל האופן בו הם מבצעים את הפעולה הזאת איננו זהה: "ויקח שם ויפת את השמלה" (בראשית ט' כ"ג), מלמד רש"י ששֵם התאמץ במצווה יותר מיפת אחיו. שם הוא זה שלוקח את הבגד בו מכסים שניהם את נוח, ויפת מצטרף אליו. המהלך של ההסתרה מובל על ידי שם.

על חם אומרת התורה: "עבד עבדים יהיה לאחיו". צאצאיו ותולדותיו של חם קשורים לחום ולחומר. הם מייצגים את העולם הפיזי שאין לו שום קשר לרוחניות, התקדמות ללא מטרה, סוס ללא רוכב. אנחנו מתרחקים בקלות מתרבות של נהנתנות ובהמיות. "הצילני נא מיד אחי, מיד עשיו". קודם כל מיד אחי, מעשיו אנחנו יודעים להיזהר. הוא משדר משהו רחוק ושונה. אבל אחי, הצועד לידי, השותף שלי להערכה ליופי, הרמוניה ואסתטיקה, חולק איתי את פעולת הכיסוי – ממנו מוטל עלי להישמר.

"יפת אלוקים ליפת", וברך אותו באוצרות רבים. יון, היפה בבניו, מצליח להעלות את הברכה שקיבל אביו לשיאים שהתרבות המערבית ניזונה מהם עד היום. גלות החושך של יון מהווה עד ימינו בסיס לתרבות המערבית, הרואה עצמה כמוארת ונאורה. חז"ל מגדירים את היוונית כשפה היפה ביותר, ובמקביל, ודווקא משום כך, הם מספרים על החושך שירד לעולם כאשר תורגם אליה התנ"ך.

געגוע וגאולה

מהו יופי? מתי נתפס בעינינו משהו כ"יפה"? אם ננתח את התגובה שלנו ל"דברים יפים" במציאות, נוכל לראות שכאשר פריטים שונים זה מזה מתחברים למשהו שלם - אנחנו מגדירים את השלמות הזאת כיפה. החיבור בין תווי הפנים, היחס הנכון ביניהם, הפרופורציה המדויקת בונים יחד את המושג הזה בחוויה שלנו. חיבור בין ניגודים יכול ליצור אצלנו תחושה של יופי עוצר נשימה. פסגות גבוהות המעפילות אל השמים, ויורדות במדרון אל עומק התהום, מנגינה איטית של געגוע, עם עליצות ממהרת של גאולה, צילום תקריב של עלי כותרת עדינים ודקים, כשמאחוריהם רכס הרים רב עצמה. היכולת לשלב ניגודים יש בכוחה להשאירנו פעורי פה ומתקשים לנשום.

"מציון מכלל יופי אלוקים הופיע" (תהילים נ', ב'). ציון, ירושלים, מנסחת את כללו של היופי בעולם. תשעה קבין ירדו אליה, אל העיר שחוברה לה יחדיו, והיא מלמדת אותנו את סוד החיבור בין הניגודים. בית המקדש הוא תמציתו של היופי הזה. הוא מחבר שמים וארץ, מעלה ומטה, רעיון ולבוש, חיצוניות ומהות. המקום בו מצווה אותנו התורה יותר מכל ביופי הוא בבגדי הכהונה. "לכבוד ולתפארת". הכהן הגדול הוא שלוקח את המציאות הגשמית, את החומריות בה מסתפק חם ואותה הוא איננו טורח לכסות, ומעלה אותה למדרגה של שם. והוא היופי בעצמו.

את היופי הזה חמדה יון. בית המקדש, בשלמות היחס בין כל חלקיו, בהרמוניה בכבוד ובתפארת שלו, שובה את לבו של היפה בבניו של יפת. האומה היוונית הגיעה ליכולת חישוב מדויקת להפליא של חלוקת משקל ופרופורציות. בהרצאות שגַלי שומעת באוניברסיטה היא לומדת על החישובים המתמטיים שעשו היוונים כדי לדעת מה גודלה הנכון של העין ביחס למצח, וכמה פעמים נכנס הראש באורך הגוף. כל מה שהיא שומעת שם מבוסס על היסודות שהניחו היוונים לתרבות המערבית. היא ודאי מתפעלת מכל מה שהשאירו היוונים אחריהם.

והם בהחלט מעוררים התפעלות.

* * *

מה רע בזה? שואלת גלי.

יפת מתפעל מהיופי, אבל מתעלם מאהלו של שם. יון העפילה לשיאה של היכולת האנושית בכל תחומי החיים, אבל הוציאה מהמערכת הזאת את כל מה שנמצא מחוץ לגבולות התודעה של האדם.

סמלה של יון העתיקה הוא עץ הזית. ישראל מיוצגת על ידי המנורה. שני הסמלים קרובים זה לזה ורחוקים כל כך... עץ הזית, הנטוע בקרקע, מניב פירות שללא התערבות אנושית יבשילו ויִשרו בחזרה אל האדמה. המנורה מזמינה את האדם להפיק מהזית שמן, להדליק אותו, ולהפוך את הגשמי והזמני - לנצחי. כשהכהן הגדול מחבר בין השמים והארץ ומדליק את המנורה הוא לבוש בבגדים של כבוד ותפארת. אבל אותה האש עלולה גם לכלות ולהחריב את בית המקדש כולו. כאשר האמצעי הופך למטרה, והכבוד והתפארת מוצאים מהקשרם, כאשר החיצוניות לא משקפת את הפנימיות – הופך היופי של יפת לפיתוי מסוכן. הוא טומן לנו מלכודת.

אנחנו יכולים להשתמש במילים היפות ביותר, כדי להגיד דברים מכוערים מאוד. לתפור מהבדים המרהיבים ביותר בגדים שאינם ראויים. וזה מבלבל ומטעה. למה אתם מסתייגים ונזהרים? שואלת גלי, ואני מנסה לומר שלדייק את החיבור הזה בין הניגודים – זו מלאכת מחשבת. דווקא בגלל השותפות והקרבה אנחנו נזהרים כל כך. לאכול אוכל שאינו כשר בדרך גסה ובהמית – זה לאו דווקא מעורר תיאבון. אבל לעשות זאת באלגנטיות, סביב שולחן ערוך בכלי כסף וזהב – זה כבר עלול להטעות.

יפת הולך קרוב מאוד לשם, פוסע לצדו ואוחז בשמלה שלקח שם כדי לכסות את נוח. מי שיזם את פעולת הכיסוי היה שם, שעבורו הבגד הוא אמצעי. יפת מחזיק בבגד חזק כל כך, עד שאנחנו עלולים לטעות ולשכוח שהוא איננו המטרה.

הגענו לקצה הרחוב. חנוכייה גדולה וכסופה דלקה מולנו על אדן החלון, וסביבה חנוכיות קטנות יותר.

• אמרת קודם שכשהייתם ילדים הדליקו ההורים נרות חנוכה.
• נכון, ענתה גלי.
• ועכשיו? שאלתי.
• עכשיו כבר לא, כולנו גדלנו ואין ילדים בבית...
• את רואה את האורות שסביבנו? כל מי שהדליק אותם ימשיך וידליק נרות בכל שנה, בעזרת השם, כל עוד יוכל. אנחנו לא מדליקים נרות בשביל הילדים, ושירי חנוכה שלנו אינם שירי תינוקות מחורזים. זוהי איננה פעולה חיצונית, "טקס" ייצוגי ויפה שמספר על משהו שקרה פעם וחלף מן העולם. אנחנו מדליקים נרות כדי להמשיך ולהפוך את החומר, את שמן הזית, לנצח, לחבר בין העולמות. להשכין את יופיו של יפת באהלי שם.

להדליק אור בחלון פירושו לחבר את הפנים והחוץ לשלמות אחת. כל היופי, הכבוד והתפארת מתנקזים אל האור הקטן המרצד שבחלון, שמעיד כי יש אלוקים במקום הזה.