משה פורת: "70 שנה אחרי בר המצווה, אני זוכה לפרסם את הנס"

"לעולם לא אשכח את יום בר המצווה שלי", אומר לי משה פורת בקול רועד. 70 שנה חלפו מאז אותו יום בו הוא ציין את הגיעו למצוות, אך המראות עדיין טריים מול עיניו. כעת יש לו סיבה נוספת להתרגשות, שכן בימים אלו יוצא לאור ספרו של הסופר עמנואל בן סבו, אשר מתעד את סיפור בר המצווה שלו, כמו גם את סיפור חייו הבלתי ייאמן בתקופת השואה.

הסופר עמנואל בן סבו אשר נחשב גם לאיש חינוך, בוגר ישיבות הסדר, החליט לייעד את הספר דווקא לקהל הקוראים הצעיר, והוא חובר לעוד ארבעה ספרים נוספים בהם הוא מתעד סיפורים של ניצולי שואה אשר מובאים בלשון קלה וקולחת, דווקא לילדים.

להנחיל את הסיפורים לדורות הבאים

על מה שהוביל אותו לעסוק דווקא בספרות השואה, מספר בן סבו: "בשנים האחרונות החלה לקנן בי המחשבה שככל שאנו נפרדים מהאודים המוצלים האחרונים, אנו נשארים עם סיפורים שמתחילים לקבל סוג של ריחוק מהמציאות העכשווית. כך קורה שהדור הצעיר מוצא לו אלטרנטיבות אחרות ופחות מכיר את הסיפורים שאנחנו, כדור שני ושלישי לשואה, גדלנו עליהם. לכן יזמתי סוג של מפעל קטן, שנכון לעכשיו עומד על חמישה ספרי ילדים שהוצאתי לאור. אני קורא להם: 'ייצוג הדמות היהודית על רקע ההתרחשויות בימי הסופה והסער בשואה'".

בן סבו מפרט: "הספר הראשון שלי נקרא 'הנרות שרעדו'. מובא שם סיפורו של ילד שבורח מהגטו כדי להשיג נרות לשבת. בסופו של דבר הוא משיג נר אחד ועובר אתו ברחבי הגטו בין כל הנשים היהודיות, כדי לאפשר לכולן להדליק נרות שבת. הרגשתי שיש ערך גדול מאוד בפרסום הסיפור הזה, כדי להמחיש לילדים עד כמה גם בימים קשים של חושך וצלמוות, הנשים היהודיות לא אבדו צלם, ובמקום שבו רדפו אחרי פרוסת לחם יבשה, לא שכחו למסור נפש גם על השגת נר לשבת.

"הספר השני שלי נקרא 'סוכריות החיים'. הוא מביא את סיפורו של אחד האנשים המיוחדים שהכרתי שהתפלל בבית כנסת בו אני נוהג להתפלל, והיה מחלק סוכריות בשישה צבעים. כשהזדמן לי לשוחח אתו נחשפתי לסיפור מדהים – היו לו חמישה ילדים ואישה, כולם נרצחו בשואה. אחרי המלחמה הוא לא התחתן, אבל עשה לו מנהג – בכל יום שישי הוא הולך לשוק העירוני וקונה בחנות הממתקים 30 סוכריות צהובות, 30 ירוקות, 30 אדומות, 30 כחולות, 30 חומות ו-30 לבנות. כל צבע של סוכריה סימל ילד שהיה לו. כך הוא היה מגיע לבית הכנסת ומחלק את הסוכריות לילדים שכן חיים היום, אלו שמבחינתו ממשיכים את הדרך שלו. האיש המיוחד הזה כבר הלך לעולמו, אך סיפורו נותר אחריו.

"ספר נוסף שכתבתי הוא הספר 'אחי'", ממשיך בן סבו, "אני מביא בו את סיפורו של יונה שלייסר המתגורר בעפולה. יונה הוא ניצול שואה ממחנה אושוויץ שמספר איך במסע המוות הוא נשא את אחיו על כתפיו. בשלב מסוים נפל האח ולא הצליח לקום. יונה ניסה להצילו ולסחוב אותו, אך אז הוא הוכה על ידי השומרים הגרמנים שדרשו ממנו להמשיך. מאותו יום הוא לא ראה את אחיו לעולם. זהו ספר שכל-כולו מדבר על אהבת אחים, ערבות הדדית, געגוע, כיסופים ואינסוף תקווה. עד יומו האחרון ציפה יונה למצוא איפשהו בעולם את אחיו האהוב. דבר שלבסוף לא קרה. יונה נפטר לפני כשנה וחצי, הספר שלו יצא לאור ימים ספורים קודם לכן והוא הספיק לראות אותו. כיום הוא מהווה הנצחה אמתית לגבורתו ולסיפור אהבת האחים".

ויש גם ספר נוסף – 'הקבצן הקטן מדרבן'. "זהו סיפור של הורים שלא זכיתי להכיר", אומר בן סבו, "אך כתבתי אותו בעקבות היכרות שהייתה לי עם בנם. בבסיס הסיפור ישנו אבא קבצן שהיה מסתנן דרך גדרות הגטו ברומניה, במטרה ללכת לבתי העניים הכפריים ולבקש מהם נדבות כדי להביא אוכל ולהחיות את משפחתו. הוא וילדיו היו שלושה גיבורים אמתיים, שכן הם פעלו כנגד כל הסיכויים. לימים עלה האבא לארץ והקים בית כנסת גדול ברעננה. בנו, שאינו אדם דתי על פי ההגדרות, הוא יהודי עם לב ענק, בכל הזדמנות הוא פותח את ליבו ומחלק צדקה לכל דכפין".

הדוד שאל אותי: "תרצה להניח תפילין?"

בשבוע שעבר ציין בן סבו את יציאת ספרו החמישי על השואה  לאור. ספר זה שנקרא 'התפילין של סבא מוישלה' מביא את סיפורו של משה פורת שהוא לא פחות ממצמרר.

"זה היה לפני קצת יותר מ-70 שנה", מספר משה בצלילות מדהימה ובהתרגשות גדולה. "אלו היו ימים ספורים לפני שהכניסו אותנו לקרונות בהם הובלו מיליונים אל מחנות ההשמדה. היינו אז באומשלגפלץ – המקום בו כונסנו עד שהגיעו הרכבות לאסוף אותנו. הצטופפנו במקום קטן יותר מ-20 אלף יהודים המשויכים ל-15 קהילות שונות. ישנו שם, ברחוב, על הצרורות שלנו, כשלפתע, באישון לילה, העיר אותי דוד שלי ושאל אותי: 'אתה יודע שבר המצווה שלך היום? תרצה להניח תפילין?' האמת היא שידעתי שזה יום בר המצווה שלי. אבא בעצמו הכין אותי לאירוע וציפה איתי ליום הגדול, אלא שהוא נלקח ארבעה חודשים קודם לכן לעבודות כפיה. רציתי מאוד להניח תפילין, אבל שמעתי לפני כן את ההודעה על כך שכל מי שיש לו טלית או תפילין או תפילה להדלקת נרות בתיק, יקבל מכות. פחדתי מאוד.

"בסופו של דבר", הוא ממשיך, "אחרי התלבטויות רבות, לקחתי את התפילין שהוסתרו מתחת לתרמיל שלי וצעדתי אחרי הדוד. מיותר לציין שלא מניחים תפילין בלילה, אבל אני בכל זאת הלכתי אחרי הדוד. הוא הוביל אותי לרחבה כלשהי, שם, בחשיכה מוחלטת, הוא התעטף בטלית ואילו אני לקחתי את התפילין, כפי שאבא הראה לי לפני ארבעה חודשים, והנחתי אותם לראשונה. אלו היו תפילין מהודרות, כי היה חשוב לאבא להשקיע במיוחד. לאחר מכן התפללנו. אני לא זוכר מה וכמה התפללתי, אבל דבר אחד אני זוכר היטב – את ההתרגשות הגדולה שאחזה בי. לאחר שסיימנו נתתי יד לדוד והוא החזיר אותי לאמא. רק כשהתקרבנו אליה ראיתי את פניה הדאוגות והבנתי אלו שעות קשות עברו עליה, אחרי שנעלמתי. ממש ראיתי את הפחד בעיניים. אבל אחרי שחזרנו והדוד סיפר לה שהנחתי תפילין, ראיתי את הברק בעיניים שלה. באותו רגע הבנתי שהיא התכוננה למאורע. היא הוציאה מאחד התרמילים קצת חומוס וממתקים וערכה לי מעין 'חגיגת בר מצווה'. יומיים לאחר מכן כבר לקחו אותנו ברכבות. בכך התחילה והסתיימה חגיגת בר המצווה שלי".

בן סבו מציין כי סיפורו המיוחד של משה פורת נכנס עמוק לליבו. "לפני כעשר שנים, כששימשתי כמנהל חינוכי בפנימייה טיפולית, שמעתי לראשונה את הסיפור, וכבר אז החלטתי לערוך לו מעין חוויה מתקנת לבר המצווה, יחד עם תלמידי הפנימייה. באותה תקופה, כשנפגשנו, הוא הוסיף וסיפר לי עוד על תלאותיו בימי המלחמה הקשים. הסתבר שהוא עבר לא מעט תלאות, יחד עם אמו וארבעת אחיו, שכולם נלקחו למפעל לייצור לבנים ושרדו באופן מופלא ובניסי ניסים. האמא נלחמה עבורם כמו לביאה, והיא נפטרה שבועיים לאחר השחרור.  

"אבל אין ספק שמכל התלאות והחוויות הבלתי פשוטות שעבר משה, העובדה שהוא זוכר דווקא את יום בר המצווה, מוכיחה עד כמה שהוא נצרב חזק בתודעתו. לימים הוא החליט לקחת את נושא ההכנה לבר מצווה קרוב לליבו, ובמשך שנים הוא היה מלווה חינם אין כסף נערים לקראת העלייה לתורה, מלמד אותם את הפרשה ואת הנחת התפילין. בעקבות כך הוא נודע בכינויו 'סבא תפילין' שליווה אותו לכל מקום אליו הלך".

מבחינתו של בן סבו, ההחלטה לפרסם את סיפור חייו של 'סבא מוישלה' הייתה מתבקשת מאליה. זה מה שהוביל לכתיבת ספרו החמישי על השואה.

אני חייבת לשאול אותך: אמרת שהספרים מיועדים לגיל הצעיר. אתה בטוח שנכון לחשוף ילדים לתיאורים כה קשים על ימי השואה?

"אני כמובן כותב את הסיפורים בהלימה לגיל הצעיר, על מנת שתהיה אינטראקציה בין גודל האירוע, משמעותו והיכולת להכיל אותו. זו בדיוק המטרה שלי – להכניס גם את בני הדור הצעיר לנושא השואה, שהוא כל כך לא פשוט להתמודדות, אך יחד עם זאת כל כך חשוב לצורך הנחלתו לדורות הבאים".

ובכל זאת, דיבורים על צעדות מוות, שכול, מחנות עבודה, אלו נושאים קשים להכלה.

"אולי אני אפתיע אותך, אך בכל ספריי לא מוזכרת אפילו מילה אחת מאלו שציינת כאן.  היה מישהו שציין באוזניי: 'מכל הספרים שקראתי על השואה, זהו הספר הידידותי ביותר שקראתי'. גם הרב ישראל מאיר לאו שהוא ניצול שואה בעצמו, כתב לי: 'ספרייתי עמוסה בספרי שואה, אך לספר הזה יש מקום של כבוד בספרייה שלי, משום שהוא מדבר לדור הצעיר, שאולי יהיו ימים בהם הוא לא יוכל או לא ירצה, או לא ידע שהיה כזה דבר'".

לסיום, מבקש בן סבו לציין: "כפי שניתן להבין משמי, הוריי לא נולדו בוורשא או בברדיצ'ב. הם אינם ניצולי שואה, אלא בני העלייה המצוינת ממרוקו וספרד. למרות זאת ליבי נוהה אחרי הקשר המיוחד דווקא לסיפורי השואה ויש להם מקום של כבוד במדפי הספרייה שלי. עם כל סיפור כזה שאני זוכה לתעד, אני מרגיש שאני עובר מסע מיוחד.

"משה פורת כיום בן 88 וחצי. יאריך ה' את ימיו בטוב ובנעימים, אך בעוד שנים יהיו כאלו שלא יכירו אותו. אני שואף להביא לכך שגם הדור שלא ידע את משה, יכיר את הדמות הזו. הוא יבין שאין זו בדיה, אגדה או מעשיה. כך אני מבקש להנציח אותו ואת יתר גיבורי הסיפורים שלי, כספרות מעצבת זהות".