במחשבה תחילה לפרשת מקץ: למה התלונן הצאר הרוסי על הגלות היהודית?

"אמא, אנחנו ארסיים?", הנחש הקטן ניגב את הדמעות מעיניו, כשהוא מתנשם בחרדה.

"כן חמוד, אנחנו ארסיים", השיבה אמא-נחשה. "למה אתה בוכה?".

- "כי נשכתי לעצמי את הזנב"... 

* * *

"מרגלים אתם!".

בני יעקב מתנצלים בפני השליט המצרי. "לא, אדוני, ועבדיך באו לשבור אוכל".

השליט ממשיך להתעקש שבאו לרגל את הארץ ולדעת את נקודות התורפה שבה. כתגובה מספרים לו בני יעקב את האמת: "שנים עשר עבדיך אחים אנחנו", אחד נשאר עם אבינו ואחד איננו.

אהה, יש אח אחד עם האב? "שלחו מכם אחד וייקח את אחיכם". מה עושים בינתיים עם המרגלים מכנען? "ויאסוף אותם אל משמר שלושת ימים".

למי שראה מעט מדרשים על פעולותיהם של בני יעקב במצרים לאורך פרשיות מקץ-ויגש, יודע שהמצרים יצאו מהסיפור הזה בשן ועין. כוחם של בני יעקב היה רוחני ונשגב, ומכתם הייתה מכת מוות.

הנה מעט מלשון המדרש (בראשית רבה צ"א, ו') כמה פסוקים מאוחר יותר, כאשר שחרר יוסף את כל האחים והשאיר רק את שמעון במאסר: "באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה ואמר לו שלח לי שבעים גיבורים מאצלך, שמצאתי ליסטים ואני מבקש ליתן עליהם כבלים... אמר יוסף לאותן גיבורים 'הכניסו את זה בבית האסורין', כיוון שקרבו אצלו צווח (שמעון) בהם, כיוון ששמעו קולו - נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם".

אז אם שאגה אחת של שמעון משביתה שבעים שומרי ראש של מלך מצרים, איך ייתכן הדבר שהצליח יוסף לאסור את עשרת אחיו בבת אחת?!

"מה פשר השקט הזה?".

האדם שצעד לצידו במרץ - משך בכתפיו. אין לו מושג.

"בוא ניכנס לפונדק המקומי, נלגום מעט וננסה להבין מה מתרחש".

השניים היו הצאר הרוסי ושלישו האישי, שמעת לעת התחפשו ושוטטו בכפרי המדינה כדי למשש את הדופק אצל האזרחים הפשוטים.

על כוסית משקה גדולה ליהגו השניים על דא ועל הא, עד שצדה עינם איכר שנראה להם מתאים. הם הזמינוהו למספר כוסיות משקה על חשבונם, ולאחר שסברו שהוא שתוי מספיק, ביררו בעדינות מדוע מרכז העיירה - הלב העסקי שלה - שומם ושקט.

"בגלל היהודים", השיב האיכר בפשטות.

למראה מבטי התמיהה הסביר: "היום זה יום השבת שלהם. הם סוגרים מוקדם את העסקים עד מחר בלילה, הם יושבים בבתים שלהם ויש להם כל מיני טקסים".

הצאר, שחשש ממרד כלשהו - נשם לרווחה. אולם הסקרנות התעוררה בו. "בוא נלך לראות שבת יהודית", ציווה על שלישו. השניים צעדו בין בתי העיירה הקטנה שרוב תושביה היו יהודים, חיפשו בית מספיק נגיש שמחלונותיו יוכלו להביט פנימה ולראות שבת יהודית מהי.

מהחלון נגלה לעיניהם בית פשוט אך נקי להפליא. אבי המשפחה יושב כמלך בראש השולחן, בניו ובנותיו כשתילי זיתים סביבו, רעייתו מגישה מיני מטעמים שריחם המגרה הגיע עד לחוטם המלכותי בחוץ ועורר את תאבונו.

לאחר רגעים אחדים החלו האב ובניו שרים בהרמוניה יפה וקולם המתוק נישא אל החלון.

"היהודים האלה", רטן הצאר הרוסי באוזני מלווהו. "תראה איזה חיים טובים יש להם, אבל כל הזמן הם יספרו לך כמה קשה הגלות"...

בספר "שפתי צדיק" לגה"ק רבי פנחס אלעזר מנחם יוסטמן, מבאר רעיון מרטיט: כל זמן שנשארו השבטים יחד, לא הפריע להם היכן ישהו ומה יעשו בהם. רק כאשר הפריד יוסף את שמעון מהאחים, או אז השתמשו בכוחם והתקוממו בכל תוקף (אלא שמנשה, בנו של יוסף, היה זה שהצליח לאסור את שמעון, שכן כוחו היה רוחני כמו בני יעקב).

* * *

בני יעקב - עם ישראל - מעצם טבעם נחלקים לשנים עשר שבטים, ולדעות רבות ולשיטות שונות בדרך הרוחנית.

הגלות הארוכה עמוסה לאורכה בגזירות וצרות שונות. אם נשכיל להתאחד יחד, למרות החיצוני והשונה, הרי שהגלות הזו תהיה נפלאה כמו שולחן שבת מאיר ומרומם.

כל כך חבל שהיצר דוחק בנו - לעיתים בשם ערכים ואידיאות ולפעמים בשל רגשות והתחשבנות קטנונית – "לנשוך לעצמנו את הזנב".

בדיוק כמו שימי המעשה ועיסוקיהם - חשובים ככל שיהיו - מסתיימים בזמן כניסת השבת, ושום סיבה בעולם לא תגרום לנו לחלל את קדושתה, כך נוכל לעשות שבת לעצמנו: להתאחד יחד סביב אותו שולחן ערוך ואותה תורה, ופשוט ליהנות מהגלות.