שבוע לאחר התאונה: "דברי האב השכול בלוויה הם היחידים שמנחמים אותנו"

קרוב לשבוע חלף מאז התאונה המחרידה בסמוך לצומת לטרון, בה נהרגו אלישיב וידידיה יונגרייס ז"ל, תושבי היישוב בית אל, אך ביישוב עדיין ניתן למשש את האבל ברחובות.

שירה ליבמן, מנכ"לית המועצה, מספרת בשיחה ל'הידברות' כי התושבים עוטפים את המשפחה בשעותיה הקשות, מנסים לנחם ולהתנחם, אך הכאב ממשיך להיות מוחשי. "מדובר במשפחה עם שישה ילדים בגילאי עשר ומטה", היא מפרטת, "ילדיהם לומדים במגוון מוסדות, ובעקבות כך יש משפחות רבות שמכירות אותם. אחרי התאונה שוחחו איתי תושבים וסיפרו שילדיהם לא מאמינים שאלישיב וידידיה נהרגו, הם אמרו: 'רק אתמול פגשנו אותם בבית הספר במסיבת חנוכה, זה לא יכול להיות'".

"רק האמונה מחזיקה"

התאונה הקשה אירעה ביום שישי האחרון, מעט לפני השעה 14:00 בצהריים. ליבמן מספרת כי היא קיבלה הודעה מהדוד של הילדים שמתגורר אף הוא ביישוב. "הוא סיפר לי שהייתה תאונה קשה מאוד בה היה מעורב הרכב בו נסעו אחייניו, ושכעת הוא בדרכו לבית החולים יחד עם ההורים של הילדים, כלומר - אחיו ואשתו. אחרי דקה קיבלתי טלפון מהקב"ט שלנו – יהודה דנה. הוא ידע מעט יותר פרטים והבנו שהייתה תאונה קשה מאוד, אך עדיין לא היה ברור מה בדיוק ארע. רק אחרי כמה דקות הבנו את גודל האסון כאשר נודע שיש שני הרוגים, אך באותו שלב טרם ידעו מיהם".

זירת התאונה (צילום: יונתן סינדל / פלאש 90)

איך מגיבים לכזו סיטואציה?

"כמנכ"לית המועצה היה ברור לי שתפקידי ללוות את המשפחה בשטח. יצאתי יחד עם צוות שלנו שכלל את רב היישוב והפסיכולוגית רינה עידו, ופגשנו בבית של המשפחה את הסבא והסבתא – אבי ואורה כהן, שאף הם תושבי בית אל. ההורים, כפי שציינתי, היו בדרכם לבית החולים, ואילו הסבא והסבתא אספו את הילדים שנותרו בבית – ילד כבן חמש, ילדה בת פחות מ-3 והתינוקת הקטנה בת פחות מחודש. זה היה מצמרר, כי כל הנסיעה הזו התחילה מחסד אחד גדול, כאשר דודם של הילדים לקח אותם לביתו לשבת, כדי להקל על ההורים שנמצאים אחרי לידה ולאפשר להם לנוח. מי יכול היה לשער שהנסיעה תסתיים באופן כה טראגי?"

ליבמן מציינת כי ממש באותם רגעים בהם הם חברו לסבא ולסבתא נודע להם  מי מהילדים נהרג, ונציג מהמועצה הגיע כדי לספר זאת לבני המשפחה. "אלו היו רגעים מרטיטים", היא נזכרת, "היה מפעים לראות את תגובתם של הסבא והסבתא היקרים – אנשים אצילי נפש במיוחד. היו הרבה בכי וכאב, אך לא הייתה התפרקות. ראיתי ממש עין בעין איך שהם מגיבים בצורה אמונית, מתוך הבנה שהילדים סיימו את תפקידם בעולם ושאיננו יכולים להבין חשבונות שמיים. אחר כך הם התארגנו כדי לשהות עם הילדים במשך השבת, כיוון שההורים ביקשו להישאר עם הבן הגדול – יאיר, שאושפז בבית החולים. באותה עת גם נודע לנו כי פציעתו של יאיר פחות חמורה מכפי שחשבו בתחילה וזו הייתה בשורה טובה. במוצאי שבת הגיע לבית החולים גם שי אלון, ראש המועצה, וסייע להורים בכל הנדרש כדי להתארגן ללוויה הכפולה".

"האבא שר: 'המלאך הגואל אותי'"

"עברה עלינו שבת קשה מאוד וגם שבוע מורכב ומלא באבל", מסכמת ליבמן בכאב עצום. "משפחת יונגרייס היא משפחה כל כך אהובה ומוערכת ביישוב שלנו, וכולנו חשים כמו אחים וכואבים איתה יחד. התחושות של הדאגה לתינוקת הקטנה ולילדים שנשארו בבית, לצד האבל הגדול, הלוויה וימי השבעה, מתערבלים אצלנו כל הזמן וקשה להפריד ביניהם, ומעל הכל יש את נרות החנוכה שדולקים ומשרים אווירת חג שונה כל כך מכל שנה.

"אין מילים שיוכלו להביע את גודל הכאב", היא מוסיפה, "אבל אותי באופן אישי יש דבר אחד שמנחם ושנותן כוח – אלו דבריו של האבא – יעקב יונגרייס בעת הלוויה. יעקב נשא דברים מעוררים ביותר, מלאים באמונה וחיזוק. בעיקר תפס אותי המשפט בו הוא ציין שאנחנו בסך הכל שליחים בעולם ועושים את העבודה שלנו. הוא הדגיש שילדיו זכו לחיים מלאים בשמחה ובאהבת ה', ואף סיפר שרק ביום חמישי, נר ראשון של חנוכה, הם רקדו יחד והיו כל כך שמחים ומאושרים. יעקב פנה אל ילדיו וביקש: 'עם כל השמחה הזו שליוותה אתכם בהדלקת נרות החנוכה תעלו למעלה ותהיו מליצי יושר עלינו'. את ההספד הוא חתם כשסיפר על כך שמידי לילה הוא היה קורא עם הילדים קריאת שמע, וכשהאחות הקטנה, טליה, לא הייתה נרדמת, אלישיב היה מרדים אותה בשירת 'המלאך הגואל אותי', "ואז", מתרגשת ליבמן, "גם הוא עצמו החל לשיר וסיים את ההספד תוך שירת 'המלאך הגואל אותי'.

"אם ההורים כל כך חזקים וחדורי אמונה, גם אנחנו ביישוב חייבים להיות כאלו", מסכמת המנכ"לית, "זה מה שאני אומרת לתושבים שפונים אליי שוב ושוב ושואלים איך ממשיכים מכאן הלאה. אני מבקשת מהם את מה שביקשו גם בני משפחת יונגרייס – שמרו על אמונתכם ועל חוזקכם, בואו נבחר כולנו בחיים, כי זה מה שהקב"ה דורש מאתנו".