ידידיה מאיר מתרגש מהחיסונים, ותוהה לאן נעלמו ההפגנות בבלפור

1. איך אני מתרגש מהחיסונים. כן, התרגשות, זאת התחושה. כמובן שגם שמחה ותקווה והקלה. ברור. אבל התחושה הכי חזקה אצלי לנוכח מבצע החיסונים היא פשוט התרגשות.

לפני כעשרה חודשים, כשהאנושות התחילה להבין שהקורונה היא עניין רציני שעוצר את הכול, השאלה שהעסיקה את כולם הייתה: עד מתי? מתי כל זה ייגמר? בעוד שנה? שנתיים? חמש שנים? ואז חלחלה ההבנה המדכאת שזה הולך להיות ארוך מאוד, כי בעצם עד שלא יימצא חיסון לקורונה נגזר גורלנו לסבול מהנגיף. ולסבול זה אומר בכל הספקטרום של הסבל, מתעוקת המסכה ועד תעוקת המוות ל"ע.

נו, אז מתי יהיה חיסון? הו, אלה דברים שלוקחים זמן, אמרו כולם, בעיקר המבינים. זה עסק רציני. הרי הנגיף הוא חדש, וצריך לחקור אותו, וללמוד אותו, ולהבין אותו, ולמצוא פתרונות, ואז לראות שהם לא באמת עובדים, ולנסות שוב, ושוב להתאכזב. אין כאן זבנג וגמרנו, זה תהליך ארוך ומורכב. והנה מתברר שבזמן שכל האנושות מדברת ומתווכחת על הקורונה וכמה צריך לסגור ולפתוח, ממש באותו זמן אנשים אפורים בכל מיני מקומות בעולם קמו מוקדם בבוקר, הכינו סנדוויץ' עם גבינה לבנה ומלפפון, ארזו קופסה עם גזרים קלופים והלכו למעבדה. זאת אומרת, בהנחה שהם לא ישנו בלילה במעבדה.

זה מרגש אותי. העמל הזה, המחקר, הידע, המדע, הפיתוח. האדם שבמעבדה מנצח. ואיזו מהירות, ריבונו של עולם. מישהו חשב שכל כך מהר יימצא החיסון?

וכמובן, מרגשת אותי גם המהירות שבה מדינת ישראל הקטנה השיגה את החיסון. שוב ושוב צפיתי בתיעוד של המטוס הצהוב נוחת בנתב"ג, הדלת נפתחת למעלה והמלגזה מתחילה לפרוק ממנו מארזים עם אלפי חיסונים של "פייזר", כשממול עומד ראש הממשלה. נראה לי שמאז ששמיר ופרס עמדו באותו מקום וקיבלו את נתן שרנסקי לא התרגשתי ככה. טוב, אני מגזים, אבל באמת, זה היה רגע לאומי מרומם נפש. חבל שלא שרו בסוף את "התקווה".

ועכשיו (נכון לכתיבת שורות אלה זה עדיין לא קרה, כשאתם תקראו את זה – זה כבר יהיה בלשון עבר) אני מחכה למוצאי שבת, לשידור החי החגיגי. ראש הממשלה מגיש את זרועו לאחות נרגשת (אני מקווה בשבילו שלא נרגשת מדי) ומקבל את הזריקה. לדעתי זה הולך להיות רגע נדיר שיאחד את העם כולו. תומכי נתניהו ישמחו ויתגאו בביבי התותח שהתארגן כל כך מהר על חיסונים למדינה. ושונאיו? הם ישמחו לראות אותו מקבל איזו דקירה.

2. ואפרופו שונאיו, במוצאי השבת שעברה חזרתי לבלפור, אחרי כמה חודשים שלא הייתי שם. בשבועות הראשונים של המחאה הגואה נגד נתניהו הלכתי לראות מקרוב את ההפגנה. למה הלכתי? משתי סיבות: קודם כול, כי אני יודע שאי אפשר לסמוך על דיווחי התקשורת בסיקור אירועים מהסוג הזה, לא בדיווחים על כמות האנשים ולא על האיכות שלהם. אם הנושא חשוב לך, אין ברירה, תצטרך להתבונן במציאות בעצמך, בלי מתווכים מפוקפקים. ודבר שני, ועיקרי: אני גר ארבע וחצי דקות משם. אם הייתי גר ארבע וחצי דקות מהבסטיליה, או לפחות ליד אנשים שטוענים שהם־הם המהפכה הצרפתית של דורנו, לא הייתי הולך לראות אותם?

אז הלכתי. וראיתי מקרוב את המקבץ הלא ברור של ההמונים שהיו שם. בניגוד למה שאולי מקובל לחשוב בגלל תמונות העצורים והאקשן, רוב האנשים שהשתתפו בשעתו בהפגנות בבלפור לא היו אנרכיסטים. נכון, היו שם לא מעט כאלה, אבל ראית שם גם אלפי ישראלים טובים ואכפתיים, בכל הגילים, חלקם ממש מלח הארץ, שמה לעשות, מכונת התעמולה שאומרת להם שנתניהו אשם בכל צרותיהם הרבות – ובעיקר מכונת התעמולה שאומרת שיש להם הרבה צרות – עבדה עליהם.

זאת הייתה חוויה אנתרופולוגית מרתקת, והאמת שגם קצת מפחידה, להתבונן מהצד על ז'אנרים שונים כל כך של מפגינים וצעקות ושלטים שמאוחדים כולם ברעיון אחד. וייחן שם ישראל נגד בלפור כאיש אחד בלב אחד. ומה הרעיון? שביבי ייעלם מחיינו. איך ייעלם אם הוא שוב ושוב נבחר בבחירות דמוקרטיות? לא ברור. לא נראה לי שהייתה להם תוכנית אופרטיבית מלבד צפירה המונית בצופרים קולניים בכל מוצאי שבת.

אבל אחרי כמה פעמים מיציתי. הבנתי את הסצנה. שאפתי מספיק מענן הגראס הענקי שמרחף במוצאי שבתות מעל שכונת רחביה הסולידית. וחוץ מזה, המראות הדוחים, מה שקוראים בבלפור "מיצגי מחאה", הידרדרו משבוע לשבוע עד שפשוט הרגשתי לא נעים להסתובב שם, גם לא בשליחות עיתונאית־אנתרופולוגית חשובה.

3. השבוע חזרתי לשם לכמה רגעים, ולא סתם חזרתי, אלא באתי עם כל המשפחה. בערב שבת קיבלתי הודעת ווצאפ משליח חב"ד ברחביה, הרב ישראל גולדברג, עם הזמנה מעוצבת: "מאירים את כיכר פריז! בואו להדלקת החנוכייה הגדולה בפינת הרחובות המלך ג'ורג'־רמב"ן־עזה". הרב גולדברג פועל במסירות באזור רחביה כבר עשר שנים, מאז שעלה לארץ עם משפחתו מניו־יורק, אבל בשנה האחרונה קיבלה הפעילות שלו תפנית: משליח חב"ד בשכונה חשובה אבל לא גדולה במיוחד הוא הפך למפיץ יהדות לאלפי צעירים. בית חב"ד שלו ממוקם ברחוב המלך ג'ורג', סמוך מאוד לכיכר פריז, ומחאת בלפור הביאה לפתחו אינספור נשמות יהודיות של מפגינים ושוטרים. אגב, לא רק נשמות יהודיות. במו עיני ראיתי אותו רודף אחר שוטר מג"ב ברחובות ירושלים, דקות לפני שקיעת החמה של היום השני של ראש השנה, ומציע לו בלבביות להספיק לשמוע תקיעת שופר. סליחה, אמר השוטר בחיוך, אני דרוזי.

והנה מעגל השנה של בית חב"ד רחביה ממשיך להסתובב בצל המחאה ההמונית, ומגיעה שעתה של הדלקת החנוכייה הגדולה בכיכר פריז, מעל המזרקה הכי מפורסמת במדינה. חב"ד מדליקה את החנוכייה שם כבר שנים, עוד מהימים שבבלפור גרו ראשי ממשלה אחרים, אבל הפעם היה קצת חשש איך תעבור ההדלקה בלב ליבה של הפגנת השמאל.

להפתעת הרב גולדברג, לא רק שראשי המפגינים לא התנגדו להדלקה ולסופגניות, אלא אף נתנו לו את המיקרופון שלהם כדי לשאת דברים בעניינו של החג. אמרתי לו שאני דווקא לא מופתע. מבחינתם הרי הם עושים שם כל מוצאי שבת בדיוק את מה שהוא בא לעשות בהדלקת נרות חנוכה: להפיץ מעט אור בתוך החושך הגדול...

4. כיוון שכבר הגעתי להדלקת הנרות, ניצלתי את ההזדמנות לסיור סביב בית ראש הממשלה, לראות מה שלום המחאה. בכל מוצאי שבת קופצים לי מבזקים ועדכונים על ההפגנה שמתחילה עכשיו בירושלים, ועל הצעדה עם הצוללת שעולה מגשר המיתרים בדרכה לבלפור, ובהמשך הלילה על העצורים. התחושה היא שהמחאה נמשכת בימים אלה במלוא עוזה. אבל אתם זוכרים מה נכתב כאן בתחילת הטור על האמון שלי בתקשורת, כן?

אז ככה: אחרי סיור במתחם בלפור רבתי, אני רוצה לומר לכם שהעובדה שלא נעשתה סדרת כתבות עומק תחת הכותרת "לאן נעלמה מחאת בלפור?" או "מותו של טרנד הקיץ" היא עוד הוכחה (למי שמשום מה צריך) לכך שהתקשורת בישראל לא עושה את עבודתה נאמנה. מספר המשתתפים ירד בעשרות אחוזים, והגיל הממוצע של המשתתפים עלה בעשרות שנים.

תראו, גם בקיץ לא התרשמתי יותר מדי מהמחאה. בשורה התחתונה מה שקובע זה לא כמה אנשים יגיעו לבלפור, אלא כמה אנשים יגיעו לקלפי ואיזה פתק הם יטילו שם. אבל, אין אפס, בקיץ היו כאן אלפים רבים. צעירים, צעירות, משפחות עם ילדים, מכת"זיות, פרשים. הייתה אווירה שמשהו קורה כאן. והמספרים הלכו ועלו משבוע לשבוע. בכל פעם נשבר שיא חדש. ופתאום: קומץ של מאות. אשכרה מאות.

ומי המאות? אני מאוד רוצה לא להכליל. בטוח שהיו שם גם אנשים טובים ואכפתיים. אבל התחושה באופן כללי היא של כנס ארצי של השכנים העצבניים מכל בנייני ישראל, אלה שמאיימים (במכתב מסודר) להוציא לך את האוויר מהגלגל של הרכב אם שוב תחנה לא בדיוק כמו שהם רוצים שתחנה. טיפוסי כל הארץ התאחדו. היו שם גם שלטים נגד החיסונים (כולל "החיסון משחרר", מעוצב כמו "העבודה משחררת"). ראיתי לא מעט שלטים תוצרת בית בסגנון "נתניהו למעשיהו", ככה בפשטות, בלי שיינתן לו יומו בבית המשפט אפילו. והיו שם גם המון שלטים של "שלום עכשיו". כנראה ארבעה הסכמי שלום ונורמליזציה עם מדינות ערב בתוך כמה חודשים, זה לא מספיק שלום או לא מספיק עכשיו בשבילם.

5. אבל העניין המרכזי, כאמור, הוא מספר המשתתפים הנמוך שראיתי. זה מדהים בעיני. קודם כול עצם התופעה. לאן נעלמה מחאת בלפור? האם זה מזג האוויר? במוצאי השבת האחרונה דווקא היה מאוד נעים בירושלים, ובאופן כללי בשבועות האחרונים לא היה קר במיוחד. החורף הירושלמי רחוק משיאו. וחוץ מזה, נגיד שנהיה קצת קר, בסדר, אז זהו, יורדים מהבסטיליה? שימו סוודר ובואו להציל את המדינה מהרודן.

אלא מה, התייאשתם מהמהפכה? כל כך מהר? אולי פשוט מיציתם את המהפכה? נמאס מהנמאס? לא יודע. אין לי הסבר. לפרשנים חכמים ומבינים ממני, משמאל ומימין, יכולה להיות תיאוריה, אני בטוח. דווקא מעניין לשמוע אותם. אבל איך נשמע אותם? איפה? מי יפנה אליהם את השאלות הללו? איך הם יידעו שהמחאה דעכה? התקשורת הרי לא מגלה את הסוד.

אגב, דווקא את התקשורת אני יכול להבין. זה הורס לה את הסיפור. את האייטם. זה לא כלב נשך אדם ואפילו לא אדם נשך כלב. זה אדם וכלב שנשארו בבית.

6. ויותר מכך: זה בעצם מראה שהקמפיין של התקשורת לא באמת עובד. שאחרי כל הדיווחים והשידורים החיים והכתבים שפרושים בשטח, אחרי כל ההתגייסות לחנך אותנו שראש הממשלה מושחת ולא ראוי לתפקיד – בסופו של דבר הציבור לא מגיע. ושקט, כן? זה סוד. אסור לדווח על זה. יש צו איסור פרסום.

אבל אל דאגה, אני על משמרתי העיתונאית אעמוד. בעוד כמה שבועות אגיע לסדר ט"ו בשבט של שליח חב"ד לבלפור, אספור את המשתתפים ואדווח לכם. בלעדית.

לתגובות: yedidyameir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "בשבע".