אפרת ברזל יוצאת מחנוכה עם תובנות חדשות, עם אור חדש, עם נס קטן

קוראים יקרים,

המכתבים שלכם אלי מרגשים אותי.

התגובות שלכם עושות לי שמחת לב שלא הכרתי.

אני רוצה להיות אתכם כנה, גילוי נאות - לא אני כותבת את הטור הזה. המילים שלו כתובות לי איפשהו ליד המצח, במרחב הקמט בין העיניים. אני, תפקידי לנגב לי את הדמעות, אני תפקידי להקשיב בשקט, לפעמים ברעש, מתוך רגעי תחושה של קרבת ה' גדולה, רואה את מילותיו מתחילות לצוף בי. התפקיד היחיד שנשאר לי, הוא לרדוף מהר-מהר אחרי המילים שבאו, ולהספיק לתפוס אותן בסדר הנכון, להקליד אותן מהר-מהר על הדף. לא תמיד אני מצליחה לכנס אותן בזמן, כי אני בדיוק באמצע משהו אחר, והמילים מחכות לי כמה שניות, זה הכל, ואז בורחות למקום שאני לא מכירה.

כשהן בורחות יש בי צער, כי הן היו שלי, הן באו אלי, דפקו לי בדלת וביקשו להיכנס, ואני לא פתחתי. אבל כשאני מצליחה, אני מאושרת, אפילו לפעמים בוכה משמחה.

 לפעמים אני מבשלת או מנקה, ודווקא אז הן באות.

אני צריכה, כבר למדתי, לנגב מהר את הידיים, להניח את הקולפן של תפוחי האדמה בצד, ומהר לכתוב אותן, אחרת, אם אמשיך לטגן לביבות ולרסק תפוחי עץ, המילים יברחו לי לרמת גן, ומשם לתל אביב, ואז לים. ולא אמצא אותן שוב לעולם.

אני לא מבינה, אגב, מאיפה תפוחי העץ והרסק שלהם הגיעו לשילוב טעמים עם הלביבות המלוחות, אבל ככה סבתא שלי עשתה, וגם חמותי, ואני, פשוט מייצרת את המשך דרכי, בליל טעמים שלא ברור לי ההיגיון שבו, אלא אם כן נצמדים לחנה זלדה ונשענים על שילוב המילים לביבה חמה ומתוקה. וגם זה בסדר.

אני בעד שימור מסורות.

איפה היינו? אה כן. אז, אם באה בי כמות גדולה מדי של מילים, שלא היה מקום לפרוס אותן, אני שומרת בקופסא לספרים שיבואו אחר כך.

משתדלת להיות קשובה לשפה של הלב, המבקש ממני להגיד דברים שלא תמיד הייתי יודעת להגיד בעצמי.

תארו לכם, שלא היינו מדברים אחד עם השני, אלא רק הלב החשוף של כל אחד ואחת מאיתנו היה מדבר עם לב חשוף של המישהו האחר הניצב מולנו. לב מול לב, בלי הסתרים, אור מול אור. איזו היא תפילה, תפילה היא דיבור אמיתי של אור הלב.

בשבוע שעבר הוזמנתי לאכול עם הצוות החינוכי של סמינר "בנות אלישבע" בירושלים סעודת מלווה מלכה. נטלתי ידיים, אבל יותר משאכלתי, דיברתי.

דיברתי על קרבה בין תלמידות למורות, בין ילדות לאמהות, בין אנחנו לבורא העולם שלנו. מורה אחת שישבה לידי, אמרה לי שהיא לפעמים מנסה להקריא לבעלה את מה שאני כותבת, לשתף יחד, אבל הוא לא מבין מה היא רוצה ממנו. ואני רוצה להגיד לך, מורתי היקרה, שאני ממש מזדהה איתו. לא תמיד אני מבינה מה אני כותבת. לא תמיד בנים מבינים לבבות של בנות. מזכירה לך שאנחנו היינו אלה שהיינו מציירות במחברת לבבות ופרחים בתים ועצים, עננים מקושטים בפרפרים, ומדמיינות בית, ארובה, גינה וחלומות.

איך כל אחד מבין את החיים אחרת. ואיך יש כאלה שדווקא כן מבינים ביחד.

הבשורה הטובה היא שאלה הם דברים שכל הזמן משתנים. ומה שלא הובן פעם, יכול להיות מובן פתאום עכשיו, באור חדש. והבשורה הבאה היא שאפשר לחיות בשמחה גם אם אין ממש את אותה הבנה, אבל מודעים למקום הפנוי סביבה.

והבשורה העוד יותר טובה היא שלא נורא, גם אם לא מבינים מה שכתוב - עדיין ממשיכים לנגן ולחיות טוב.

ככל שהשנים חולפות עלינו, אור חדש אמור להתגלות מתוכנו, להאיר לנו את הדרך הנכונה.

רק יצאנו מחנוכה, רק נפרדנו מהחנוכיות והתפללנו להדליק בהן בבריאות ובשמחה בשנה הבאה.

כל שנה, כשיוצאים מחנוכה, אנחנו אמורים לקחת איתנו ארסנל צידה, חומר רוחני, עד החג הבא.

ככה סידרו לנו את תוכנית העבודה של הנשמה. פעם שמן, ופעם הבנות של כד קטן, פעם הולך וגובר, מעטים מול רבים.

השנה אני יוצאת מחנוכה עם אור חדש. רק אם מישהי לא הבינה, אור חדש זה המקום המואר הזה בתוכך שלפעמים שנים חי בחושך, ופתאום גילית בו, אחרי תהליכים והשתדלות, כאבים והתמודדיות, הבנות חדשות, שרק את יודעת איזה נס גדול זה היה כשהרווחת אותן,

אז,

כשהיית מוכנה לכאוב אבל לגדול,

נס שנמשך עוד ועוד כחלק מבניית האישיות שלך,

נס קטן סודי שלך,

שלא חי רק שמונה ימים

אלא נמשך ונמשך

ממש, אבל ממש פה, בתוך מי שאת.