סיון רהב מאיר לומדת מחנוכה – כך היינו צריכים לשווק את החיסונים לקורונה

השבוע פגשתי אישה חכמה, שאני מעריכה, שהפטירה בשיא הרצינות: "כן, אבל שני אנשים כבר מתו מהחיסון הזה". היא לא נמנית על ההזויים שחושבים שעב"מים משתילים בנו צ'יפים, אלא על רבים וטובים שפשוט רוצים יותר מידע ותשובות.

התחלתי לענות לה בעובדות הפשוטות. דע מה שתשיב. אמרתי שבמחקר קליני חייבים לדווח על כל שינוי במצב הרפואי של הנסיינים. עצם זה שהחוקרים מספרים לך על שני המתים, מראה שיש שקיפות מלאה. אף אחד לא מסתיר כלום. וכן, הם אכן מתו אחרי קבלת החיסון, אבל לא בגלל החיסון. אחד מהם סבל מהשמנת יתר וממחלת רקע. ובנוסף, נפטרו עוד ארבעה נסיינים שקיבלו את חיסון הדמה, את הפלצבו, אז למה אף אחד לא טוען שהחיסון-בכאילו יותר מסוכן?

המשכתי וסיפרתי לה ש-44 אלף איש השתתפו בניסוי הזה, במשך חודשים. לצערנו, זה אחוז תמותה צפוי באוכלוסייה כה גדולה במהלך תקופה כזו.

אבל תוך כדי דיבור, הבנתי שאולי זו לא הדרך. צריך לרדת לפרטים, וחבל שאין יותר חומרי הסברה זמינים ובהירים, אבל עובדות לבד אינן מספיקות. צריך סיפור.

למה הדלקנו נרות בשמונת הימים האחרונים? רק כי אמרו לנו לקחת נר וגפרור וחנוכייה מדי ערב? לא. כי יש פה סיפור גדול ומלהיב, ואנחנו רוצים להיות חלק ממנו ולהמשיך אותו הלאה. החשמונאים ניצחו את היוונים, ומדי שנה אנחנו מעבירים מדור לדור את סיפור הרוח היהודית הנצחית.

לא, אני אני לא משווה את פייזר ליהודה המכבי, אבל כדי להתגייס ולהירתם, אנשים רוצים להרגיש שהם עושים משהו משמעותי. זה הרי סרט שובר קופות, רב מכר מובטח: העולם כולו קפא, בעוד התחרות בין המדינות והחברות יצרה מעין ריאליטי מרתק, המירוץ לחיסון. בתוך פחות משנה, הצליח האדם להתחסן מפני מגיפה עולמית קטלנית. מדענים אלמונים, גיבורים אלמונים, נאבקו יומם ולילה על קדושת החיים – והצליחו. נו, זה לא פרומו סוחף?

ההיסטוריון ד"ר יוסי לונדין כתב השבוע שכאשר יונה סאלק מצא את החיסון לפוליו, אנשים יצאו לרקוד ברחובות. כשלואי פסטר מצא חיסון נגד כלבת הוא הפך לאחד מגדולי האנושות. וכשמחפשים כעת חיסון למחלה שהמיתה עד כה כ-1.6 מיליון בני אדם, אנשים מחפשים קונספירציות.

ויש פה גם משמעות רוחנית: בספר בראשית נבראנו בצלם אלוקים, והתבקשנו להמשיך ולפתח לטובה את העולם שקיבלנו. לבחור בחיים. היהדות ניצחה את עבודת האלילים על ידי שכל ישר, אופטימיות, שיפור מתמיד. בעת העתיקה מחלה כזו הרי הייתה מחסלת מיליונים, ללא מזור. אבל זכינו לחיות בדור הזה, שבו האדם מתקדם והעולם מתקדם, ברוך השם.

אולי לחפש שוב את האישה הזו ולספר לה את כל זה?

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".